סקס. מיניות. אורגזמה. לא. לא אני, גבירותי ורבותיי , אני לא
בנאדם מיני, סקס לא משחק חלק חשוב בחיי, והאורגזמות שחוויתי,
היו טוב שכך, לא התלהבתי.
חבר שלי ,יאיר, כן, הוא הבנאדם היחידי שהייתי איתו בחיי. הכרנו
בגיל 16 כשעוד אני, התמימה, התנשקה אך ורק עם שני אנשים, שגם
הם, שברו את ליבה. ואני, כמובן, לא ארצה שישברו את ליבי בשנית.
יאיר היה אחר. אבל כמובן, שאגיד שהוא היה אחר, אחרת לא הייתי
איתו. ובכלל, החיים מאוד צפויים. כמו שחברתי, שכבר מזמן לא
דיברתי איתה, אמרה לי בגיל 16: 'את והוא עוד תהיו ביחד'. הו
הפלא ופלא, היא צדקה. כעבור חודשיים וחצי אני ויאיר הפכנו
רשמית לזוג המקסים של הקיבוץ. ממש כמו הזוגות שזוכים להיות
'מלך ומלכת נשף הסיום' רק שלנו לא היה נשף, ועדיין לא הגענו
לסיום. בגיל 17 וחצי חגגנו את היותנו שנה ביחד, כזוג. יאיר,
bless his heart, רצה להכין לי ערב רומנטי שלא שמעתי כמותה.
הוא הכין, בעזרתה של אותה חברה שהזכרתי מקודם, סל לפיקניק
רומנטי ובתוכו: נרות, קופסאות מפלסטיק בצבע כחול שמכילות את
הרוטב, האורז והירקות. יין אדום, שאני לא זוכרת את שמו, אף פעם
לא הייתי טובה בשמות של יינות. מפה/שמיכה, כדי שלא אצטרך לשבת
על האדמה המלוכלכת, מי יישמע. סכו"ם, כמובן,  כוסות ועוגה.
כמובן, שהוא אל סחב עוגה שלמה בתוך סל מקש קטן וחביב, כשהסל
עצמו מלא מכל טוב הארץ, אבל בתוך אחת מקופסאות הכחולות האלה,
היו שתי חתיכות עוגת שוקולד, מעלפת בטעמה הטוב, ומענגת במראה
המושקע. הוא אסף אותי מביתי הקט, שנמצא בסוף הקיבוץ, הורי נורא
אהבו את הבית הזה. חיכיתי על המרפסת הצהובה שלנו, שכרגע כבר לא
עוד. עם שמלת תכלת ועליה תותים מודפסים, שמגיעה עד קצת אחרי או
לפני ברכיי, אני פשוט זוכרת שזה משהו בסגנון. באותו הזמן,
היינו צעירים מידי בשביל שיהיה לאחד מאיתנו רישיון, רק היינו
בתהליכי למידה, ובכלל. אז אמא של יאיר, לקחה אותו, אליי, וממני
ישר לחוף הים. היה יום מאד מעורפל, השמים היו מכוסים חלקית
בעננים שחורים ומאיימים, ובאוויר היה ריח מפליא, של אחרי גשם.
כן, אחרי גשם, כמובן, שאני לא תמיד חייבת להיות צודקת. אימו של
יאיר, השאירה אותנו שם, ואמרה שתבוא לקחת אותנו בסביבות 11.
מתוקה היא הייתה. יאיר כשניסה לחקות את אותם הג'נטלמנים
המובחרים שהראו בתכניות הטלוויזיה המחורבנות האלה, הניח את סל
הקש על הקרקע, שבמקרה זה נקראת: חול. ממנו הוא הוציא את המפה
שלנו, כחולה עם פרחים לבנים שמתפתלים לכל אורכה, ובאמצע, מין
שמש עטורה בצבעי תכלת ואפור. הוא פרש אותה והיא נראתה מדהימה,
לא כי היא באמת הייתה מדהימה, למען האמת לפני כמה ימים ראיתי
כזאת מפה אצל סבתא של חברתי, והיא אפילו לא אהבה אותה. היא
נראתה מדהימה בעיקר כי אני הרגשתי שהיא מדהימה, בגלל התפקיד
שהמפה שיחקה באותו יום, היא הייתה מדהימה. הוא יישר את קצותיה
של המפה, והורה לי לשבת, עם תנודת יד עדינה. אז הוא הוציא קרש
עץ, שעליו הוא שם את מעמדי הנרות, שלא יפלו וישרפו לנו את
המפה, ואת הנרות עצמם. הנרות היו בצבע אדמדם שכזה, לאחד מהנרות
הפתיל היה שחור בקצה, כאילו ומישהו כבר הדליק אותם. אבל זה לא
הפריע לי. ואז הוא הוציא את הקופסאות הקטנות והכחולות, שהעלו
אדים מפנים, והיו בועות קטנות של מים, שמנעו ממני לזהות מה היה
בתוכם. יאיר הראה מבט מאוכזב על פניו, לא מאוכזב ממני או משהו
מהסביבה אלא מעצמו. הוא שכח להביא את הצלחות, בגלל שהן לא
נכנסו לתוך הסל, הוא שם אותן על השולחן אבל שכח לקחת אותן ביד.
זה לא הפריע לי, ודפקתי חיוך מטומטם וליטפתי את המפה בסיבובים.
בסופו של דבר התחלנו לאכול מתוך הקופסאות הקטנות והכחולות
האלה, וזה היה מקסים. לא היינו זוג של 'קקי וקוקי' כמו שאמא
שלי הייתה אוהבת לקרוא להם, אני אכלתי מהקופסא שלי והוא אכל
משלו. כשהיינו בתהליכי סיום,  הוא נישק אותי. אבל צחקתי בהתחלת
הנשיקה כי הוא מעד בזמן שהוא נישען עליי והעיף קצת אורז על
החול. כמובן, שהנשיקה הייתה נשיקה שלא שכחתי אף פעם. השעה
עדיין הייתה בסביבות שמונה ורבע, עברה משהו כמו שעה. סיימנו
לאכול את הרוטב והאורז, והגיע תורה של העוגה. כמה שחשקתי
לעוגות באמת, אהבתי את הציפוי שתמיד נמס בפה, ואתה בולע רק מין
מיץ בטעם שוקולד עם מרקם אלוהי. אבל - אז השמים התכהו. כן,
ניחשתם (נראה לי) התחילו לרדת טיפות קטנות שבמהרה גם, התחזקו
לגשם זלעפות. ישר אספנו את כל הדברים שלנו, דחפנו לסל הקטן את
המפה ואת הנרות שנכבו גם ככה, ורצנו ישר מתחת לביתן העץ של
המציל. לא צחקתי, שנאתי להיות רטובה, בנוסף לכך, היה אסור לי.
אסור לי להתרטב או להתקרר כי אחרת רוב הסיכויים שיהיה לי יותר
מידי קשה לצאת מזה. שנאתי את הגשם באותו רגע. שנאתי אותו ויותר
מכל דבר בעולם הזה רציתי שהוא יפסיק.  ואז הסתכלתי על יאיר, עם
חיוך מרוח על הפרצוף וישר אחריו מצטרפת הבעה בעיניים של "קורה"
שנאתי את יאיר באותו רגע. רק רציתי שאמא שלו תבוא ותחזיר אותי
הביתה, עם השמלה בצבע תכלת שלי  עם תותים ספוגים במי גשם
מזדיין. משאלתי התגשמה, אמא של יאיר באה במהירות הבזק, כנראה
שגם אצלנו בקיבוץ ירד גשם זלעפות, והחזירה אותי לביתי, יאיר
ליווה אותי בריצה כשהוא מכסה אותי במעיל שלו, עדיין מנצל כל
ג'נטלמניות מזוייפת שהטלוויזיה לימדה אותו. ונישק אותי על הלחי
ללילה טוב. חיבקתי אותו ואמרתי לו לילה טוב מזוייף בחזרה,
ונכנסתי הביתה.