"אני אוהבת אותך", העזתי. הוא עצם עיניים ושתק.
"שיט!", ניבלתי את הפה בלב, עברתי את הגבול. עכשיו הוא בטוח
יזרוק אותי... טיפשה! למה את לא חושבת לפני שאת מתחילה לבלבץ
לו עם כל השטויות שלך על אהבה?
יופי, שוב אני אשאר לבד... כרגיל.
זה הכל בגללם. ההורים האלה שלי.

הכל התחיל בהתחלה...
ההורים שלי היו מכורים להימורים. לוטו, טוטו, ווינר, שמינר.
אצלם? הכל הלך. לה קוראים מזל. לו קוראים טוב. (מזל טוב? הממ,
לא בשבילי...). אבל הדבר שהם הכי, אבל הכי אהבו, היה חיש-גד.
בגלל זה בחירת שמות לצאצאים לא היוותה משימה כזו קשה עבורם.
הם ידעו. הראשון יקרא "חיש", והשני- הו כמה מפתיע- "גד".
מה שהם לא ידעו היה, שהשני בעצם יצא... שניה.
אז בהחלטה קצרה ולא מתחשבת, הם הוסיפו את האות ה"א בכדי לעשות
את השם ליותר נקבי, קראו לי "גדה" ובזאת בעצם חתמו את חיי
הרומנטיים ודנו אותם לכף חובה. (או אם להיות ריאליים ובוטים,
כף  חרא מתובל במעט עמבה).

אז נעים מאד. אני גדה, במלרע. ילדה בת 16, חסרת כל בטחון או
הערכה עצמית בכל מה שקשור למין הגברי. עומדת כרגע מולו, אחרי
מה שאמרתי לו, אין לי שמן של מוסך אם אני אמורה להגיד עוד
משהו, או פשוט לשתוק ולקוות שהזבוב שליד המחשב זמזם ממש חזק
וגרם לו לפספס את הוידוי שלי.
הוא פקח את העיניים והביט בי ארוכות, עמוקות... לא יכולתי
להתמודד אז עצמתי את העיניים שלי. אתם מכירים את זה שמסתכלים
ישירות על המנורה, ואז כשמפנים את המבט האור רודף אחריך לכל
מקום?, אפילו כשמנסים לרמות ועוצמים את העיניים, הוא עדיין
שם...?!  זה מתאר בדיוק את האופן שהמבט שלו נצרב לי בתת מודע,
כי אפילו כשהעיניים שלי היו עצומות המבט שלו עדיין עמד לנגד
עיניי, רוקד... מחייך...
"אה... ", תפסתי את עצמי מגמגמת, "או...", טוב .עכשיו אני רק
בודקת כמה צלילים עוד נשארו לי לבטא בשפה העברית ואם הוא לא
היה עוצר אותי הייתי ממשיכה גם לספרדית.
הוא הניח אצבע מרגיעה על השפתיים שלי. פתאום השריר הזה, הלמטה
של הכף רגל נתפס לי במן צורה מקומרת ומכאיבה ברמות שקשה לתאר,
כמו שנכנסים לבריכה. מרוב שהתרכזתי בכאב יצא לי פוק. קטן כזה.
אבל הוא היה מצונן. לפחות פה יש לי מזל.
הפסקתי את גמגום הפאר שלי. (וגם אם רציתי להמשיך לא הייתי
מסוגלת עם האצבע שלו על השפתיים). ראיתי שהוא עומד להגיד משהו.
הלב שלי דפק כמו שני ילדים מתלהבים בהתרמה הראשונה שלהם
שחושבים שהם יאספו מספיק כסף ויזכו במשחק החדש של: "קודקוד".
ואז זה הכה בי. לא הייתי בטוחה בדיוק מה זה, אבל ידעתי
שמחר אני אתעורר עם בלוטה רצינית על המצח... אבל זה באמת
גרם לי להבין.
"גדה". השם שלי. השם הזה דפק אותי לאורך כל החיים הקצרים וחסרי
ההישגים שלי. מזל הוא היה אמור להביא לי הא?  
אז זהו. שלא.
כל התשואות הרמות, מחיאות הכפיים הסוערות וכל התופים והמחולות
שקיימים, מגיעים כמובן להוריי היקרים שחרבנוני עד הלום. על
החום, האהבה ועל ההחלטה הכי שגויה ומטופשת שביצעו בחייהם, או
שמא עליי לדייק - בחיי!
דרך אגב, לאי-אלו מכם שסקרנים לגביהם, אחרי כל הבוכטות שהם זכו
בהן דרך החיש גד ושאר ההימוריישן שהם מילאו להנאתם, ההורים שלי
נחים מעט מתחום העסקים. הם די שינו כיוון וכעת הם עוסקים
בגננות. לא, אל תטעו לחשוב שהגננות המדוברת הינה זו הקשורה לגן
ילדים. גננות משמעה דשא, עצים, מריחואנה ושאר עשבים... אל
תדאגו, הם בשליטה מלאה. אמא שלי אפילו בהריון. עם תאומים. מזל
טוב, תודה. הפעם הם הכינו את עצמם מראש- אם זה זוג בנים שמם
יהיה- ברוש נפוץ. אם יהיו אלה זוג בנות שמן יהיה- רקפת מצויה.
בכל אופן, מי אמר ילדות עשוקה ולא קיבל?, אני אפילו לא רוצה
לחשוב מה יקרה אם שוב יצא בן ובת. אבל אני לא אתן להם יותר
להרוס לי את החיים. או לפחות את מה שנותר מהם. מחר, איך שאני
קמה על הבוקר, בעזרת השם (לא הנוכחי), אני לוקחת אוטובוס למשרד
הפנים ומשנה לי את השם. אני אשנה אותו למשהו כמו יסמין או
ויקי. אלה נשמעים לי מספיק פרחיים בשביל להצליח קצת יותר עם
הבנים. וואו, המחשבה הזו ממש ריגשה אותי, ששכחתי שאני עומדת
מול בחור שזה עתה קיבל בשורת איוב מאיזה פלצנית שיש לה הורים
מסוממים ושקוראים לה "גדה".
הוא קטע את המחשבות כשאמר לי לפתע- "גדה!".
"תירגעי, את לא רגועה", אמרתי לעצמי.
"כן?", לחשתי לו בערגה פלוס פחד תהומי מהבאות... (היה מבצע 1+1
במחסן ההרגשות).
פתאום שמתי לב שאני דומעת מהתרגשות. (רק אח"כ הבנתי שהזבוב
המניאק הזה השתין עליי). המשכתי לשחק אותה "קול". לא נעים
הבחור רוצה להגיד משהו. הוא ניגב לי את ה... דמעה. עצם שוב את
העיניים. פקח אותן. חייך חיוך קטן ואז, אחרי כמה שניות שעברו
כמו נצח  אמר לי...
"גדה... גם אני אוהב אותך".
"מ... מה?", גמגמתי. אך הפעם מתוך אושר.
התנשקנו. חייכנו. החזקנו ידיים ויצאנו לטייל.
בחוץ חרבנה עליי יונה. אבל, בעצם, אומרים שזה מזל טוב, לא...?