"שחר...", הוא קרא לי. "שחר... קומי! מצאתי!".
"המשאית אכלה את היוגורט!!", מלמלתי את שאריות החלום ההזוי, יש
לציין, שממנו התעוררתי.
"מצאתי, מצאתי! בואי... שלא נאחר...!", הילד המשיך לנער אותי.
"מה? מה השעה?", שאלתי, מנסה להשליך מעליי קורי שינה אחרונים
שעוד היו דבוקים אליי.
"שתי דקות לשמונה, נו אל תהיי עצלנית, קומי כבר", הוא התעקש.
התיישבתי במיטה. הסתכלתי עליו. שפשפתי עיניים והסתכלתי שנית.
"מי... מי אתה?", שאלתי בבהלה מהולה בסקרנות נוכח הילד הזר
שהעיר אותי. האמת שבדרך כלל ילדים לא מרתיעים אותי,
פשוט הקרן הכסופה שהייתה מקובעת במרכז המצח שלו גרמה לי טיפונת
לחשוד בו.
"חיחי מצחיקולית! מ'זתומרת מי אני? אני הוא "טובלי". קראת לי
אתמול בלילה...", הוא ענה בשיא הטבעיות תוך כדי נפנוף הזנב.
הממ, "שחר, תחשבי, לאט לאט...", ניסיתי לארגן את המחשבות בראש
שלי לפני שהכרזתי רשמית שהשתגעתי.
אחרי סריקת מערכות ניסיתי לשחזר את אתמול בלילה.
אכלתי ארוחת ערב עם המשפחה, רבתי עם שי בטלפון (מעניין באמת אם
הוא התקשר כבר לבקש סליחה), צחצחתי שיניים, בכיתי קצת לתוך
הכרית ונרדמתי.
"אוקיי, מוגלי, או מה שלא תהיה... אתמול בלילה לא קראתי לשום
יצור, מלאך או חד קרן אנושי. אז אני מציעה שתוריד את התחפושת
ותגיד למי ששלח אותך שזה לא מצחיק". בתוך תוכי כבר ידעתי שהוא
לא מחופש, הוא אמיתי. אני מקווה שלא הרגזתי אותו עכשיו...
"היי היי, זו לא תחפושת! יש לך מושג כמה זמן חיכיתי לקרן
הזו?", הוא נשף ברוגז ואכזבה.
"טוב, מצטערת, לא התכוונתי להעליב", רק שלא ינשך אותי...
"פשוט, תבין, אני לא רגילה ש... יצורים מעירים אותי."
"ותפסיקי לקרוא לי ככה. אני לא יצור. אני פיון", הדגיש בגאווה,
"כמו פיה, רק בזכר".
"כן, כן, אני יודעת מה זה פיון", ניסיתי להפגין ידע בעולם
החלומות.
"יופי, עכשיו אולי תבואי איתי כבר? אנחנו נאחר בסוף. וקוראים
לי טובלי, לא מוגלי".
"אוקיי טובלי, לפני שאנחנו... הולכים, אתה מוכן לפחות להסביר
לי מתי בדיוק קראתי לך ולאן אתה רוצה לקחת אותי בבקשה?".
"טוב. אתמול בלילה, אכלת ארוחת ערב עם המשפחה, עלית לחדר,
דיברת בטלפון עם שי, שדרך אגב התקשר לפני חצי שעה כדי לבקש
סליחה אבל עדיין ישנת, צחצחת שיניים, בכית קצת ובדיוק לפני
שנרדמת קראת לי". את המילים האחרונות הוא אמר בליווי ניצוץ קטן
בעיניו.
"רגע, כל מה שאמרת עכשיו אכן קרה, מלבד הקטע שאתה טוען שבו
קראתי לך", התעקשתי.
"טעות בידיך יקירתי. ממש לפני שנרדמת הבעת משאלה בלבך.
את אמרת- "אוף! אני רוצה לחייך, לשמוח, להיות מוקפת אהבה. אני
רק רוצה למצוא את הדרך אל האושר...", חייך אליי בהבעת ניצחון.
"אה... אז ככה קראתי לך... ", הבנתי פתאום מה קורה פה. "אממ
אוקיי אבל, עדיין לא הבנתי בדיוק לאן אתה רוצה לקחת אותי."
"נו מצחיקולונת שכמותך, לאן נראה לך שאנחנו הולכים? אני אוביל
אותך אליה... את בקרוב תצעדי בדרך אל האושר, כמו שביקשת.
יאללה, בואי, הולכים".
"אני לא מאמינה שזה קורה לי...  טוב, בוא נלך".
"מוכנה?", טובלי שאל בעליזות.
"אני חושבת ש...", לא הצלחתי לסיים את המשפט כי באמצע החדר שלי
פתאום הופיעה לה דלת זוהרת, משובצת קריסטלים, עם כוכב כתום
במרכזה.
"נכון יפה? אני עיצבתי", טובלי זרח כמעט כמו הדלת. הוא הושיט
לי את היד ובקריאת- "טובלי, טובלך, טוב לכל המשפחה!",
הדלת נפתחה...
"הוווו", קריאת התפעלות יצאה מפי, "כ"כ יפה פה! תראה את כל
הפרחים, והדשא הירוק, ו... היי! השביל מרוצף באבנים צהובות".
"הקוסם מארץ עוץ גנבו לנו את זה!", טובלי רטן, "יום אחד אני
אתפוס את הדחליל הזה אני אראה לו מה זה... אז עכשיו את צועדת
בדרך אל האושר. את רואה את הקופסא הזו בסוף השביל?".
"כן, מה יש בה?", שאלתי כמו ילדה קטנה העומדת לפני פתיחת מתנת
יום הולדת.
טובלי חייך, נפנף בזנב בעליצות ואמר, "את זה את תצטרכי לגלות.
אני את תפקידי סיימתי. היה ממש נעים להעיר ולהכיר אותך.
ותזכרי- טובלי טובלך טוב לכל המשפחה! ". ופוף! הוא פשוט...
נעלם.
"אבל רגע טובלי...", לי... לי... שמעתי את ההד שלי חוזר אחריי.
הייתי שם לבדי. על דרך האבנים הצהובות, בלי שום מושג איך אני
ממשיכה מפה הלאה ואיך אני חוזרת הביתה. הרגשתי כמו דורותי שרק
רצתה למצוא את הדרך לקנזס.

התחלתי לצעוד. לאט, לאט. מבטי ממוקד בקופסא שבסוף השביל.
מחשבות מתעופפות להן בראש. "איך הגעתי לכאן? אולי אני רק
חולמת? אני אראה שוב את טובלי? מעניין מתי שי יתקשר שוב?".
מעליי השמש מאירה באור עדן,שולחת קרניים מלטפות. מסביבי נוף
מדהים של עולם קסום וחדש, פרפרים נחים עלי כותרות פרחים,
ציפורים מצייצות להן שירי בוקר עליזים, אפילו קשת ניצבת לה
במרכז הרקיע. ואני, מהלכת בין כל הפאר. מתקרבת לקופסא שאמורה
לגלות לי את האושר.
הקופסא גדלה עם כל צעד שלי. והלב הולם חזק יותר ויותר.
אני במרחק של 3 צעדים ממנה. עצרתי. בוהה בקופסא בהשתאות.
ספרתי בקול  את הצעדים שלי- "שלוש... שתיים... אחת...".
זהו. אני והיא. לבד. כל מה שנותר לי כעת זה לפתוח את הקופסא.
הושטתי את היד. כמו בהילוך איטי בסרט הוליוודי. הנחתי את היד
על המכסה. הרמתי ולא האמנתי למחזה שנגלה לעיניי...

 
התעוררתי למגעה של נשיקה רכה. מלטפת.
"שחר, קומי", לחש לי קול באוזן, "בוקר טוב אהובתי".
"טובלי?", שאלתי בבלבול תוך כדי מצמוץ במטרה להתרגל לאור השמש
שחדר מבעד לוילון.
"אני שמח שטוב לך מתוקה שלי", שי אמר בחום וחיבק אותי.
"מה היה בקופסא?", נבהלתי.
שי צחק את הצחוק המתגלגל והעדין שלו, "שוב את והחלומות שלך...
מצחיקולית שלי. את יודעת שאני מת עליך נכון?".
"כן... כן... ", מלמלתי. מנסה לחזור להווה בעודי משמיטה
מזכרוני את שאריות החלום המתוק, "גם אני עליך מצחיקול שלי".
חייכתי אליו.
"אוקיי. עכשיו את קמה, מצחצחת שיניים, ומתיישבת במיטה כי הכנתי
הפתעה קטנה", הוא הכריז.
"מממ שחר אוהבת הפתעות!". קיפצתי בשמחה אל המקלחת.
כשחזרתי על המיטה היה מונח מגש עם ארוחת בוקר, נסקפה "פלטינום"
כמו שאני אוהבת ושקית קטנה. עם משבצות צהובות.
"שחר, את יודעת כמה שאני אוהב אותך", שי לקח את היד שלי והביט
עמוק לתוך עיניי, "אני איתך כבר שנתיים וחצי", הוא הושיב אותי
על המיטה, "וכל יום שעובר, כל דקה שאני איתך אני רק מאושר יותר
ויותר".
לא הייתי בטוחה לאן הוא חותר, אבל בינתיים ניסיתי לשמור על קור
רוח ולקוות שהחולצה שלי עשויה מבד מספיק חזק שיהיה מסוגל
להחזיק את הלב המשתולל בתוך הגוף שלי.
הוא לקח את השקית והוציא ממנה קופסא קטנה. על מרכז הקופסא היה
מצוייר כוכב. כתום. אוקיי, נראה לי שאני הולכת להתעלף.
"שחר שלי, את מצליחה לגרום לי להרגיש כל כך נאהב, כל כך בטוח
ומוגן. כשאני איתך אני שלם."
הוא כרע על ברך אחת ולא היה אכפת לי שזה בנאלי, זה היה מושלם.
פתח את הקופסא ואמר- "שחר, את רוצה להיות אשתי?".
דמעה קטנה זלגה במורד הלחי שלי. טיפה של התרגשות ושמחה.
"כן... כל כך כן!"  התחבקנו חזק. היינו אחד.
ואז הבנתי- מצאתי אותה.
את הדרך אל האושר...

                       
                     
                      אפילו שזו לא אני,
                      קצת קיטש לא הזיק לאף אחד... :)