זה לא לקח אפילו שתי דקות. זה מדהים אותי עד היום איך היא
הצליחה לייצר כל כך הרבה כאב בכל כך מעט זמן. כן, היה כאב
בשיחה הזאת, הייתי אומר שהייתה התפרצות רגשות, אבל הייתה גם
ההכרה העמוקה בסיומו של עידן. השיחה הזו היא שנתנה לי את הכוח
להמשיך הלאה.
  זה קרה בדרך חזרה ממחנה קיץ, בעצם מסע. מסע שנחשב לגולת
הכותרת של "חטיבת בני המושבים"- "בעקבות לוחמים לשלום". היה לי
טוב במחנה הזה, הכרתי מדריכה אחת שבסופו של המחנה הפכה לחברה
ממש טובה שלי, גיליתי את בני כיתתי מחדש, זכיתי בסיפוק המוזר
הזה שמרגישים אחרי שגומעים יותר מ-20 קילומטרים ביום והכל נמחה
בפחות משתי דקות.
  זאת לא הייתה שיחה סתמית, בשבילי לפחות הייתה לה מטרה
ברורה- להבין מה קורה בינה לבין הבחור שפתאום התחיל להסתובב
במתחם שלנו. אני לא חושב שהיא אהבה אותו, אני לא חושב שהוא אהב
אותה, אבל באותו רגע לא היה אכפת לי מי אוהב את מי או מה הוא
מרגיש, רציתי רק לדעת מה קורה ביניהם וזהו. היא אמרה שהיא לא
רוצה ממני כלום, שאניח לה, שאשמור על פרופיל נמוך ואני? אני
רציתי להגיד לה כמה היא יפה וכמה שאני שמח שהיא נמצאת בחיים
שלי, השד יודע בתור מה.
  האורות של הישובים המוכרים לי כל-כך התקרבו אלינו במהירות
ואני שאלתי אותה עם העניין ביניהם רציני היא ענתה שהיא לא
יודעת. "טוב," אמרתי "שיהיה לך בהצלחה, זה מגיע לך." רציתי
לצעוק אבל לא עשיתי את זה.
  עד שהתחילה שנת הלימודים כבר ידעתי שאין שום סיכוי לכלום
ושאני צריך להניח לה כמו שהיא בקשה, לא משנה מה אני מרגיש
כלפיה. השנה הזאת עברה מהר וגם השנה שאחריה בשנה השלישית,
כשהייתי בכיתה י"א היא נגשה אליי יום אחד ואמרה שהיא מצטערת על
הניתוק בשנים האלה. אמרתי לה שזה בסדר ושאני אשמח אם נהיה
ידידים. היא חייכה ואמרה שידידים זה טוב. הידידות בינינו
התגבשה בחודשים שבאו אחר כך ואז התגבש קשר רומנטי ואז הגביש
התפרק.
  כל זה היה לפני כל כך הרבה שנים שאני לא יודע איך אני זוכר
את זה. אני יושב על המרפסת בוילה שלי בצפון ניו-יורק, נושם את
האוויר הקר של ליל נובמבר ונזכר בנשיקה האחרונה שלנו, שלושה
חודשים לפני הגיוס.