היה לה חיוך אמיתי. מושלם כזה, עמוק,לא מאולץ ולא מתיימר להיות
מאולץ. כשהיא חייכה היה אפשר  לראות את השמים מחייכים איתה, את
העצים שמחים לבואה ואת הרוח שנושבת בחוזקה למראה השפתיים
האדומות-ורודות שלה עולות כלפי מעלה.
היא הייתה מחייכת המון... כשאבא שלה חזר פעם בשבועיים מרומא,
כשאמא שלה הכינה לה את העוגה האהובה עליה, וכשהיא ראתה אותו...
במיוחד כשהיא ראתה אותו. אז, החיוך שלה היה כבר משהו אחר.
הלחיים שלה האדימו, והעיניים שלה ברקו בו זמנית, וכשהוא היה
מתקרב היא לא יכלה לעצור בעד השפתיים שלה. כן, היא אהבה אותו
מהרגע הראשון שראתה אותו. הוא גם אהב אותה, בדרך שלו. כשהוא
היה רואה אותה הוא היה מזעיף פנים ומביט בה הישר לתוך עיניה
והיא האמינה שהוא אוהב אותה יותר מכל דבר אחר. עיניו הכהות
השתקפו בתוך עיניה הבהירות כמנסות להפוך את הזוהר ששרר בעיניה
כשהיא הביטה בו.
גם בבית הספר, כשהם היו לבד והוא הביא לה את ה"חבילות", היא
האמינה שהוא אוהב אותה. לא פעם היא שאלה אותו מה יש בתוכן, רק
כדי להבין מה היא בדיוק מעבירה לכל בוגרי י"ב, והוא בתגובה
הסתכל שוב בתוך עיניה, הזעיף מבט ונשק לה על המצח. "עניינים
שלנו מרי. רק אל תשכחי שאסור לך לפתוח אותן...נכון שאת לא
שוכחת?".
"אתה מכאיב לי!" היא ספק צעקה ספק לחשה כשהוא אט אט לחץ את
גרונה.
"זה כלום, אהובתי. זה כדי שלא תשכחי אף פעם שאסור לך לפתוח את
ה'חבילות'."
"אני מבטיחה לא לשכוח", היא לחשה וחייכה את החיוך המאוהב שלה.
"אני אוהב אותך, יפהיפייה שלי. לנצח עד המוות. ל-נ-צ-ח ."
"מבטיח?"
"מבטיח!"

שבועיים אחר כך נשמעה נקישה על דלת משפחת ג'ונסון. מרי התקרבה
לדלת וסובבה את המפתח בחיוך כשהיא בטוחה שג'ואי מחכה לה שם.
עיניה נפקחו בתדהמה למראה שני שוטרים וניידת חונה בקצה הכביש.
"גב' מרי ג'ונסון נמצאת?"
"אמממ... כן... אני מרי... מרי ג'ונסון. קרה משהו?"
"את תצטרכי להתלוות אלינו לתחנת המשטרה."
"לתחנת משטרה?! למה... אני... אני לא עשיתי כלום, באמת
שכלום!".
"את זה כבר נברר... הורייך בבית?"
"לא, אתם לא יכולים לקחת אותי".
"אנחנו כן. את מכרת סמים בבית הספר שבשדרה החמישית גברת
ג'ונסון, על זה נענשים בעונש כבד מאוד... אני מקווה שאת
יודעת"
"מה? סמים? אני לא!!! אני לא נוגעת בסמים!!!".
"כן כן... גם אני סנטה קלאוס"
היא התחילה לחייך, חיוך ענק שגרם לה להיראות משוגעת, אחת
מטורפת. השוטרים הביטו בה בתמיהה
"את בסדר?"
היא לא ענתה. רק חייכה והסמיקה: "הוא אוהב אותי. אני יודעת
שהוא אוהב אותי".
השוטר השני כבל במהירות את ידיה באזיקים, והוביל אותה לכיוון
הניידת כשהיא צוחקת ברעם וממשיכה להסביר לשוטרים שהוא אוהב
אותה.

לאחר חודש נערך המשפט שלה. עורך הדין ניסה לזכות אותה מכל אשמה
בטענה שהיא חייבת לערוך בדיקות נפשיות, והצליח. אמנם זה לא היה
מה שסידר לה את החיים.
היא אושפזה במכון פסיכיאטרי למשך 6 שנים. הרופאים קיוו לשחרר
אותה הרבה לפני, אך מצבה הנפשי לא אפשר זאת.
בכל בוקר היא הייתה מתעוררת וצורחת את השם שלו. לא הייתה תרופה
שהרגיעה אותה - הם סיממו אותה, החדירו לה תרופות הרגעה לגוף
אבל שום דבר לא עזר. היא המשיכה לצרוח את שמו, ולחייך את החיוך
השטני והמטורף שלה. אט-אט הרופאים החלו לפחד ממנה. היו שלא רצו
לטפל בה, והיו שפחדו שהקליינטית הזאת היא מה שיגרום לפיטוריהם
מעבודתם כרופאים, כיוון שאף אחד לא הצליח להוציא אותה מהמצב
השגרתי שהיא הייתה שרויה בו.
בשנה הראשונה הוריה הגיעו לביקור פעם בשבוע, ואח"כ רק אם
התאפשר להם הם הגיעו פעמיים בחודש.
בשנים הבאות הם הגיעו רק 5 או 6 פעמים בשנה. והיא? היא לא רצתה
לראות אותם. הם היו מביטים עליה מעבר לזכוכית השקופה חד-צדדית,
וניסו להבין מה באמת עובר עליה, ואיך ג'ואי גרם לה להשתנות כל
כך.
יום אחד הם החליטו להביא אותו לביה"ח הפסיכיאטרי, הם חשבו שזה
מה שיטיב עמה. הרופאים אפשרו להם להיפגש לבד.  ביום שהוא הגיע
היא התעוררה כרגיל - החיוך השטני והצרחות שמחרישות אוזניים,
אבל ביום זה החיוך שלה היה קצת שונה - היה בו מעבר לטירוף,
לשיגעון. הוא היה מוזר בצורה שספק מחרידה, ספק מרגיעה.

ג'ואי החל לפסוע לעבר חדרה של מרי מלווה ברופאים. כשהוא הגיע
לסף הדלת הוא ביקש מהם להיות עמה לבד. הוא חשב שהוא יצליח
להרגיע את נקיפות מצפונו אחרי שהם יפגשו לבד. הוא פתח את הדלת,
היא הביטה בו. אתם בטח חושבים שהיא חייכה, לא? לא. היא לא
חייכה. היא החדירה את מבטה בעיניו הכהות. הוא חשב שהוא ייפגש
בעיניה הבורקות והזוהרות, וישנה אותם שוב לחשוכות ואפורות, אבל
לא היה לו מה לשנות. היא הייתה כולה אפופה וחשוכה.
היא פסעה 3 צעדים לכיוונו...
הוא פסע 4 צעדים לכיוונה...
היא הושיטה את ידיה כמצפה לחיבוק...
הוא, מבוהל, חיבק אותה... הוא לא הבין מה קורה לה. חיבוק?
למה חיבוק?
הוא הרגיש את הדמעות שלה זולגות על כתפו. הן היו חמות,
עדינות ומתמשכות.
היא החלה ממששת את גבו עד שהגיעה לכתף השמאלי שלו.
היא ירדה קצת למטה עם אצבעותיה, ואז חשפה את האולר שלה מבין
אצבעותיה הדקיקות.
הוא הרגיש גוף זר קר על גופו אבל לא יכול היה להגיב. הוא היה
בעולם אחר, שקוע במצפונו המיוסר.
היא חייכה לעבר החלון שקוף חד צדדי בחדרה. לא היתה שם אף נפש
חיה.
הוא קרא בשמה. "מרי. את בסדר?"
היא שתקה. היא יכלה לראות את שניהם משתקפים על החלון,
מחובקים.
היא חייכה את  החיוך השטני שלה לאחרונה, ותקעה את האולר עמוק
מתחת לכתף של ג'ואי.
צעקה מחרידה נשמעה בחדר. לא מג'ואי...
הוא שכב שותת דם על הרצפה. את הסכין המושחזת היה אפשר לראות
תקועה בלבו של ג'ואי.
הרופאים ניסו בכל כוחם לפתוח את דלת החדר, אך מרי דאגה לנעול
אותה במפתחות שהשיגה הבוקר.
היא נזכרה בשותפתה לחדר שסיפרה לה שהיא מתכוונת לברוח, ושהיא
השיגה מסור כדי לחתוך את הסורגים. היא החלה מחטטת במגירות
כמקווה למצוא משהו, ואז מצאה את המסור.

במהירות היא ניסרה את סורגי חלונה עד שהיתה יכולה לראות בבירור
את השמים והעננים.
היא הסתכלה למטה. החדר שלה היה בקומה ה31. לקפוץ? כן...לקפוץ.
היא הביטה למטה וראתה את הרופאים יוצאים מדלת הבניין בריצה כדי
לנסות לטפס אל החלון ולפתוח את הדלת.
זה היה מאוחר מדי...
היא קפצה.
31 קומות הפרידו ביניהם, אבל לה זה לא היה משנה...
הוא הבטיח שהם יישארו ביחד עד המוות - היא קיימה את ההבטחה
הזאת בשבילו.