[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיק סקורפיו
/
בחור כארז

אחה"צ המאוחרות יצאתי להליכה לאורך הירקון. כששמעתי את שירתן
של להקת התוכים הירוקים, הבטתי למעלה אל צמרות העצים. לפתע
נתקעתי במשהו ונפלתי. הבטתי ולתדהמתי הבחנתי בחבית מתגלגלת.

קמתי, סיננתי קללה עסיסית והבחנתי בהולך רגל כעשרה מטרים
מהחבית ושרשרת הקשורה ממנו לחבית.
התקרבתי אליו וסיננתי בכעס: "סליחה, אתה לא מבחין שהחבית שלך
מתג...", וכאן נעתקו לי המילים. זיהיתי את ארז, חברי משכבר
הימים.




ארז הפך לאגדה עוד בחייו. הכרתי אותו בנח"ל. שירתנו יחד
בהיאחזות בבקעת הירדן. הוא התהדר באיבר ענקי. הגדול ביותר
שראיתי מימי.
נהגנו אז, הבנים והבנות, להתקלח במקלחות משותפות. עד מהרה
הבנו, הזכרים שבחבורה, שבקטע הכאוב של האורך/רוחב, ארז לוקח
בהליכה. השמועה התפשטה במהירות ובכל פעם שארז נהג להתקלח, בנות
הגרעין הגיעו למקלחת כבמטה קסם. אנחנו הבנים, העדפנו, למרבה
הפלא, להתקלח כשארז לא בסביבה.
כמובן שמופעי המקלחת היוו רק פתיח לבאות. ארז הפך לזיין
האולטימטיבי של ההיאחזות. הוא התפרסם בכל האזור. נשים מכל
הסביבה וגם מחוצה לה נהרו אליו. מן הסתם, בנות הגרעין לא שמרו
על שתיקה. כך למדתי שהאמרה לזיין ולרוץ לספר לחברה, נכונה
באותה מידה לגברים ולנשים.
לאחר סיום שירותנו המפואר, התפזרנו לכל הרוחות והקשר עם ארז
אבד. שמעתי מחבר משותף שהתחתן, התגרש, נסע לחו"ל ועקבותיו
נעלמו. עד היום מעלה האמרה בחור כארז חיוך דקיק על שפתותיהן של
בנות הגרעין.



הבטתי עליו. הוא לא השתנה בהרבה. השנים שחלפו רק היטיבו עמו.
על פרק ידו הבחנתי בטבעת גדולה שממנה משתלשלת שרשרת באורך של
כעשרה מטרים שקשורה לחבית.
פניתי אליו: "ארז, מה שלומך? 20 שנה לא פגשתי אותך".
ארז נעץ בי מבט וחייך. "החיים מוזרים, לא?"
"מה הסיפור עם הטבעת והחבית?" שאלתי.
"הטבעת היא טבעת נישואין", ענה ארז. "ואת החבית החלטנו לקשור
אליה מאחר ולא מצאנו שום פתרון אחר לבעייתי."
"אנחנו? ומה הבעיה?"
"שיפרה אשתי ואנכי. והבעיה היא שאינני מצליח לשלוט על הזין
שלי. חשבנו שאם נקשור חבית לטבעת, זה יקשה עלי לזיין מהצד.
סיכמנו שהמפתח יהיה תמיד אצל שיפרה. כך לא אוכל להסיר את
השרשרת. בנוסף, שיפרה התקינה איתורן בחבית למקרה שאצליח לנתקה
מהשרשרת."
"תשמע, זה באמת רעיון מקורי אך נראה לי קצת מסורבל. אתה בטוח
שאי אפשר לפתור את הבעיה בדרך אחרת?"
"האמן לי שכבר ניסיתי הכל", חייך ארז. "הבעיה החלה בעת שהותי
בארה"ב. לאחר נישואיי השניים התחלתי בהדרגה להבין שאינני מצליח
לשלוט על הזין שלי. אפילו בעת החופה מצאתי דרך להיכנס לשירותים
עם גיסתי ולזיין אותה. הגולם קם על יוצרו והפך למפלצת. נכנסתי
מרצוני לטיפול לגמילה ממין שעלה לי הון תועפות".
"הטיפול נכשל, אני מניח?"
"לא רק שנכשל. במהלכו זיינתי את הפסיכולוגית הצמודה שלי ואת
מזכירתה.
לאחר הטיפול, החלטתי להיעזר במדע. הלכתי לבדיקות מקיפות אצל
סקסונולוג".
"סקסונולוג?"
"בדיוק כך. מעין נוירולוג שבודק את מרכזי המוח שעוסקים במין.
הוא חיבר לי אלקטרודות למוח והחל במיפוי. תוך כדי בדיקה אני
שומע את הרופא ממלמל לעצמו בעודו מביט בצג המחשב: 'אני לא
מבין...מסובך מאוד...' ועוד בטרם חלפו להן חמש דקות נשמע קול
נפץ והמסך החשיך באחת. התברר שגרמתי לקצר. הציוד נשרף לחלוטין
והוצא מכלל פעולה".
"תשמע ארז. עד היום קינאתי בך...."
"אל תקנא בי", אמר ארז. "אשתי הגישה נגדי תביעת גירושין
והסקסונולוג תבע אותי על הנזק שגרמתי לציוד שלו. התרוששתי
לחלוטין וחזרתי לארץ בחוסר כל".
תמיד חשבתי שאני חייב להסתפק במועט, הרהרתי.
"בארץ פגשתי את שיפרה", המשיך ארז בסיפורו. "סיפרתי לה בגילוי
לב על הבעיה שלי וביחד, כאמור, הגינו את הרעיון הזה".
"וזה לא מפריע לך בחיי היום יום?" שאלתי.
"בהתחלה אכן הפריע. אך התרגלתי", אמר ארז. "אני קשור לחבית כל
אימת ששיפרה לא בקרבתי ועד עכשיו הפתרון הוכיח את עצמו".
"עד עכשיו?" שאלתי.
"נו טוב. בשלב מסוים ההתנזרות הזאת ממין מתחילה להציק לי".
"אבל אתה עדיין נשוי עם שיפרה, לא?"
"כן. ואני אוהב אותה מאוד. אבל אתה מכיר אותי", חייך ארז ובעט
קלות בחבית.
להפתעתי, מיד לאחר מכן נפתחה החבית ומתוכה הגיחה בחורה יפיפייה
לבושה בחצאית קצרה שהבליטה רגליים ארוכות וחטובות ובחולצת בטן
קצרה שנמתחה על שדיים ענקיות.
"תכיר, זאת ענת. שכנה שלי", אמר ארז.
הבטתי בה וחשבתי לעצמי שיחסי שכנות טובים הם יותר מלהנמיך את
עוצמת הקול במערכת ולשלם מיסי ועד בית.
"מקווה שאתה סולח לי", חייך ארז ונכנס עם הבחורה לסבך קני הסוף
על גדות הירקון.
החבית התגלגלה מאחוריהם. להקת תוכים ירוקים התעופפה לה בקול
שירה ונחתה על צמרות העצים. חייכתי לעצמי והמשכתי בהליכתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ימי ראשון הם
דרך עלובה לבלות
שביעית מהחיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/2/05 23:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיק סקורפיו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה