אני חושב שאני מצליח לראות דרך כולם ואני רואה רק את עצמי.
אני מכור לכל מה שעושה לי רע.
אני מכשיל את עצמי, אני אוהב לירוק נגד הרוח.
ולהתלונן שרטוב.
אוהב לכתוב, אבל מצליח לכתוב רק כשרע לי.

כשמקיאים, לא מרגישים רע. מרגישים רע רק בשניה לפני שמקיאים.
אני מרגיש ככה כבר כמה חודשים, ואולי בעצם כמה שנים.
ולא מצליח להקיא.
טוב, אולי רק אלכוהול, לא רגשות.

אני מכור למחשבות שלפני השינה, אפילו שלפעמים אני לא נרדם, או
אולי בגלל זה. אני שונא בעיות, אבל אוהב להתעסק בהן.

אני לא סובל את הנוכחות של רוב החברים שלי, ועדיין אוהב אותם
יותר מהכל. אני ממשיך לעשות "פוקר פייס" עם כולם, אבל עדין ,
איתם אני מרגיש הכי אמיתי.

אני חסר טאקט, וזאת התכונה הכי גרועה שלי, וגם הכי טובה.
אני מנפח כל שטות חסרת ערך וכל אירוע חולף למימדי טרגדיה. ואז
משכנע את עצמי שכל בעיה ומכשול הם חסרי חשיבות.

אני לא יודע לכתוב סיפורים, ולא אוהב. אבל עדין לא גרמתי לעצמי
להפסיק לכתוב את השורות האלה.
אני לא אוהב לקרוא שירים, ולא מוצא בזה עניין, אך נעלב כשלא
אוהבים את השירים שלי.

תמיד אני שואף להשיג בטחון בכל תחום, להשיג שלווה.
ותמיד נוצרות בעיות חדשות.
כמו לקנות מכונית ולשמוח בה, ואז לעשות איתה תאונה, ואחרי זה
להתעצל לקנות חדשה.

יש אנשים שחושבים שאני אדם חכם, שאני יועץ טוב, כמעט
פסיכולוג,והם ירוצו אלי הכי מהר כדי להתייעץ בכל בעיה . ויש
אנשים שחושבים שאני ליצן, שרק עושה מעצמי צחוק, שלא יכול להיות
רציני, ואם כבר רציני, אז פשוט טיפש.

אז מי אשם בכל?!

אתם? או אני?