השמש שוקעת לתוך לילה אפל, הלילה שלאחריו כל משאלות ליבי
יחשפו. סודותיי הכמוסים, אהבותיי הגדולות... הכל יתגלה, הכל
יצוף על פני השטח עם קרן אור של מחר.
הלכתי לישון.

עם קרן האור הראשונה הרגשתי אחרת. הרגשתי משוחררת.
הסתכלתי מסביב והכל היה בהיר מאור עדין של צפרירי בוקר
ראשונים. "אם הייתי מתה עכשיו, הייתי מתה מאושרת". בחנתי את
סביבתי, עדיין בשכיבה, נהנת מהיופי החדש שנולד.
בוקר חדש עם עננים חדשים, עם רוחות חדשות, עם ריחות חדשים...
פעם ראשונה שנהנתי מהבוקר. התיישבתי על המיטה - קלה מתמיד -
וחייכתי.

ירדתי למטה.

בעוד אני מחכה לטעום את היום החדש, אני שומעת בכי, מחדרי...
בכי מוכר בכאבו.

נכנסתי לחדר.

זאת אמא כורעת ליד המיטה שלי.
"די, אמא, מה קרה?" אני נבהלת.
היא לא עונה.
אני מתקרבת, משהו שוכב על המיטה שלי, משהו או מישהו...
חתיכת נייר הייתה זרוקה על הרצפה ליד אמא.
אני מרימה אותה.
"נמאס לי לבד. נמאס לי להרוס. נמאס לי לקוות שיהיה טוב. נמאס
לי לקום לבקרים אפורים. נמאס לי מ... ה... אוהבת."
אני מתקרבת עוד לכיוון המיטה והדף מחליק לי מהיד...
זאת... אני?...

ואמא בוכה, בשקט, והיא לא נושמת כמעט.
והיא קמה, ומעזה הפעם לגשת לספריה.
היא שולפת מחברת עם כריכה אדומה, אחריה מחברת עם כריכה ירוקה.
בסוף היא נזכרת בקלסר הכחול ובקופסת הנעליים מלאת הדפים ולוקחת
גם אותם. והיא יושבת, וקוראת, ומסתכלת, תמונה תמונה, שורה
שורה, לומדת אותי במותי.

ואני בוכה.