יום שישי בערב, אנחנו בדרך לעוד מסיבה הזויה בכפר ויתקין, גם
הפעם - שתייה חופשית, הכי טוב שתייה חופשית - ככה שותים כל
הזמן.
אווירה קצת עכורה היתה בדרך למסיבה, כולם עייפים מהשבוע העמוס
שעבר עליהם כנראה, ולא ממש מרוצים מזה שהולכים לשמוע עכשיו
מוסיקה רועשת ואורות נוצצים. אבל צריכים לצאת - מן הרגשה
שחייבים לצאת, לא לאכזב את עצמנו.
חשבתי כל הדרך אם לשלוח לה הודעה או לא... מצד אחד - יש צ'אנס
גדול שההתפתחויות מההודעה ימצאו חן בעיניי אבל מצד שני - יש
צ'אנס שלא.
אז שלחתי לה הודעה. כנראה קצת כבדה מדי, כי היא לא הבינה בדיוק
לאן אני חותר ולכן היא מעדיפה שנדון (הכוונה נחפור) בנושא הזה
פנים מול פנים, תוך כדי שאני מנסה כמה שיותר להבהיר לה, דרך
הדיגיטאלי, שאין סיבה שנפטפט על זה כשנפגש אם היא אינה
מעוניינת. סתם יגרום אי נעימויות, ויותר מזה - יעשה לי כאב
ראש.
היא לא הבינה, קבעתי איתה בתשע וחצי תוך כדי שאני כמעט בטוח
ששמתי את כדורי האופטלגין שלי על המדף בחדר, טוב נו.

אחח... יום שבת. הכי טוב יום שבת - ככה לא קמים בבוקר לעבוד.
אני קם בטקס מהמיטה לכיוון האסלה ומרוקן את כל מה שהלילה צבר
עימו. שוטף פנים ומצחצח שיניים ולא שוכח לזרוק איזו מחמאה
צינית לעברי תוך כדי הסתכלות חולנית במראה. שיט! יש לי טלפון,
אבל אני עוד עם משחת השיניים בפה... מה עושים? טוב, נבדוק מי
החליט שבזין שלו לדבר איתי עוד לפני שהספקתי לשתות את הקפה של
הבוקר... "רותם מחייג אליך". אף פעם לא הבנתי את ההודעה הזאת
בסלולארי, אם אתה מספיק מתוחכם בשביל להיות פאקין מצלמה
דיגטלית+רדיו+פקסימילה אז המינימום הוא לזהות בין זכר לנקבה.
דהיינו: "רותם מחייגת אליך". ניחא.
התגעגעתי המון לרותם. לוחמת, עושה 3 שנים! כל הכבוד, רק חבל
שלא רואים אותה יותר מפעם בחודש. רותם אחת האנשים המדהימים
שהכרתי, מצליחה להצחיק אותי כל פעם מחדש, ובאותה מידה - גם
לרגש אותי. כאילו יש לי רגשות אליה. ואין לי! באמת שאין לי,
היא ידידה אפלטונית לחלוטין, אני סתם נהנה לפטפט איתה! אז מה,
אז מה אם אני שוקע בתוך העיניים שלה באמצע שיחה ואז מה אם
השפתיים הדשנות שלה משגעות אותי? אז מה.
אחלה איזה יופי, אני והיא נפגשים לאיזה דרינק היום בערב. אני
אאסוף אותה בסביבות שמונה... שיט, קבעתי עם ההיא בתשע וחצי,
היא תוקעת לי לו"ז שלם עם רותם... נראה, אולי יהיה אפשר לבטל -
הכי טוב לבטל, ככה לא נצטרך לחפור.
"אילייי," אימא שלי קוראת לי, "צא כבר מהמקלחת! תשמור מים חמים
לאחים שלך!". מה היא רוצה?! כולה חצי שעה, אהה שעה של מקלחת,
לגיטימי לא? לגיטימי.
עשרה לשמונה - אני אודיע לרותם שאני אצא אליה, שתהיה מוכנה.
שמונה ועשרה - אני מחכה לרותם מחוץ לבית, היא אוטוטו יוצאת.
פותחת את שער החנייה שיש בבית הפרטי שלהם, חיוך נוטף, שיער
מבוקבק.
אני מסתכל והלב שלי רוטט קצת (בלי שום קשר לרותם - יש לי בעיה
רפואית!).
היא נכנסת לי לרכב, מבושמת ומקולחת ואחרי שיחות ההא ודא
הרגילות שורר קצת שקט. אני מסתכל עליה כשהיא מסתכלת עליה
ושנינו שולחים יד אחד לשני. מחזיקים ידיים ושותקים. "בוא נעצור
לקנות איזה משהו לשתות" היא אומרת. אז עצרנו בקופי-סטופ
בנחלים. "שתי דקות ואני פה!" העובד החרוץ בקופי סטופ עסוק
בדיוק בטיפול בלקוח קודם אז רותם מנעימה את זמנה בהזזת הישבן
בטקסיות למשמע קולו של מוש בן ארי ברקע, אחח... היא רוקדת כמו
רקדנית לילה בחוף התופים. כאילו שהתוף הוא חלק ממנה והחליל הוא
חלק מחוליות הגב שלה. אני מוקסם, קצת שקוע בתזוזות שלה ומתעלם
לגמרי מהצפירות של הבחור מאחורי שרוצה לתדלק ושאני חוסם לו את
המעבר. היא נכנסת לרכב כשביד אחת בירה בשבילה ושוקו בננה
בשבילי.
"בואנה,בוב!" היא צועקת בהתרגשות תוך כדי שהיא פונה עם כל גופה
אלי. "איך שכחתי לספר לך, אתה לא יודע מה היה לי השבוע! לא
הפסקתי לצחוק!" איך אני אוהב לשמוע את החוויות שלה, היא יודעת
לתאר לי בדיוק את הפרטים הנכונים כדי לרגש אותי בשבילה. בין אם
זו חוויה על שמירה מתסכלת ועד ריקודים עד האור האחרון של הירח
עם החברים והחברות שלה מהמוצב. אף פעם לא חשבתי שאתעניין כל כך
בסיפורי צבא של מישהו אחר.
עצרנו במושב נחלים ליד מגדל מים כלשהו כשהגשם שיורד בחוץ מספק
לנו אווירה אינטימית מספיק כדי לשתף זו את זה בשטויות שהם עשו
כל השבוע.
שעה וחצי אנחנו מדברים ומתקרבים רוחנית, לאו דווקא פיסית, עד
שחברה שלה שולחת לה הודעה קצת אובדנית. כנראה שזו לא התקופה
שלה. היא מסתכלת עליי במבט חסר אונים שאומר שהיא צריכה להיות
איתה... קצת שקטנו בהתחלה כי לא רציתי ללכת, השעון שלי עצר,
אני כל כך שמחתי שהיינו ביחד בלי הפרעות. ואז צחקנו שאני והיא
גיבורי על שעוזרים לחבריהם בשעת צרה, אני קלארק ממש והיא לויס.
אני מוריד את המשקפיים והיא צוחקת... שנינו מרחפים כמו על ענן
נוצה.
טוב, היא צריכה ללכת לחברה שלה ואני... אני קבעתי עם הקבלן
בתשע וחצי לחפירות כלשהן בתוך האונה השמאלית שלי. לא נורא, אני
חוזר עם חיוך.
"נפגש מאוחר יותר?" אני שואל בתקווה אופטימית ומקבל תשובה
מספקת.

אני נוסע להיא, היא צריכה כבר לרדת אבל היא לא יורדת בלי לדפוק
לי איחור אופנתי של מספר דקות שבהן אני משחזר כמה רגעים
מצחיקים שהיו לי עם רותם...
זה לא בסדר מה שאני עושה, היא לא כזאת נוראית ההפך היא חמודה,
יש לה לב רחב ונדיב, היא באמת בחורה מקסימה, אבל אני לא יודע
אם זה בדיוק הקשר שאני רוצה.
בזמן ההרהורים חסרי הטעם האלו היא יורדת.
"מה נשמע? התגעגעתי!", היא אומרת.
"כן, גם אני. מה קורה?", אני משיב.
"סבבה! אממ תעצור לי בדרך לקנות סיגריות. לאן נוסעים?"
"אממ, כרגיל," אני עונה בחצי חיוך. "נשב בקיבוץ, הכי טוב קיבוץ
- ככה אין רעש".
"יווו, איל, אתה עם הקיבוצים שלך," היא צוחקת.
"תפסיקי לקטר ותצאי כבר לקנות ת'סיגריות, נו!" אני צוחק.
היא יוצאת מהאוטו לקיוסק ומחכה. ככה סתם. מחכה. אני בזמן הפנוי
הזה בינתיים חושב על הבדיחות שהרצתי קודם עם רותם... מעניין
מתי היא תסיים אצל חברה שלה.
בינתיים, היא עומדת. עומדת ומחכה שהמוכר ישים לב אליה וייתן לה
את המקלות ניקוטין שהיא רוצה. אחרי 5 דק' זה קורה והיא נכנסת
לרכב.
איזה הבדל, אני חושב לעצמי בזמן שהיא מספרת לי על חברה שלה
מהבסיס. רותם והיא. היא אחלה בחורה לצאת איתה, אבל בעוד כמה
שנים כשהשטותניק שבי יירגע קצת אולי. אבל רותם, אנחנו בדיוק
באותו ראש עכשיו, שני סטלנים חולים.
"נו, אז מה איל?" היא שואלת כשהגענו סוף סוף לקיבוץ.
אני שואל אותה מה יש לה להגיד על ההודעה ששלחתי לה אתמול ושאני
לא מבין למה היא הרגישה צורך כזה עז להפגש על זה מכיוון שאני
לא במצב לדון בעניינים שברור לשנינו שיכולים להסתיים עוד לפני
שהתחילו. לא צריך לעשות סיפור מכל דבר.
היא אומרת שחייבים לדבר על זה בגובה העיניים כדי שלא תהיינה אי
הבנות, ואני מסכים. "אתה מבין, הבעיה היא זה שאני יוצאת איתו
עכשיו. למה נזכרת להגיד לי את זה רק עכשיו כשאתה יודע שאני כבר
יוצאת עם מישהו?" היא שואלת.
מה אפשר לענות על דבר כזה? "מאמי, זה לא משהו שתכננתי חודשים,
זה משהו שיצא לי ספונטני, שחשבתי שיכול להוביל את הקשר שלנו
לטופ אחר לגמרי ולנסות את הקשר מפן שונה. את לא חושבת ככה
כנראה, לא צריך לעשות מזה סיפור".
"נו, אבל ידעת שאני בדיוק יוצאת איתו..."
"לא ידעתי מה הקשר ביניכם בדיוק, מבחינתי הפסקתם לצאת לפני
שבוע, אני לא עקבתי כל כך. בסדר, מאמי, אין מה להרחיב בנושא.
הבנתי איפה את עומדת וזה בסדר גמור מבחינתי!"
מכאן השיחה היתה קצת מעורפלת מבחינתי, כי האופטלגין הפסיק את
פעולתו הכימית בתאי מוחי והרגשתי שאנחנו טוחנים מים בינינו, אז
העברתי נושא.
לאחר מספר נושאים מחייבים אחרי שיחה שכזאת (חבר'ה בבסיס, דברים
מצחיקים שקרו השבוע ואם ואיך אני והיא מגיעים לטקס חלוקת
הבגרויות), החלטנו כל אחד לחזור לביתו.
הורדתי אותה בבית, חושב אם כדאי או לא כדאי להתקשר עכשיו
לרותם. לא רוצה לצאת נודניק - אני לא אתקשר! סביבות עשר וחצי
הגעתי הביתה, שותה את שאריות השוקו-בננה שרותם קנתה לי, ומתענג
מטיפותיו האחרונות עם סיגריה.
"הלו? רותם?" אני פשוט אפס, אני יודע...
"כן, בובו, מה נשמע?"
"בסדר מאמי. מה, איך המצב של הנטייה האובדנית שלנו?" אני
צוחק.
היא מגחכת ואפשר לשמוע את החיוך שלה דרך הסלולארי, "היא בסדר
עכשיו, נסענו עם עוד חברה לאיזה בית קפה ברעננה".
אני מאוכזב... "אה הבנתי מאמי, אז נתראה פעם אחרת אני
מניח..."
"כן... אני אדבר איתך כשנצא מפה אם לא תחרופ עד אז!" היא
מחייכת.
"אני מקווה. טוב, שיהיה לילה מקסים בכל אופן אם לא יצא לנו
להתראות אחר כך. ביי, מאמי".
"ביי, בוב..."

חבל, ממש רציתי שנפגש היום שוב... לא נורא, נלך לישון עכשיו.
בעצם לא עכשיו, נחכה עוד שעה. נראה, אולי היא תחזור.
לא! בואנה, אני סמרטוט או מה? אני אסיים את היום שלי עכשיו.
היא בטח כבר תחכה לי פעם הבאה.
אני אופטימי. לילה טוב.