הוא יושב שם ברוח  הקרירה
הוא לא זז - כמו הפסל שליד המזרקה.
פניו לאט נופלות לתוך הדשא הלח.
רגליו מתנוענעות לכל צדדיו.

הוא בוכה - אל תוך הדשא הקר
הוא בוכה - מנסה להסתיר את דמעותיו.

פתאום הוא צועק,
אל השמיים זועק.
תולש את שערותיו מראשו.
כדיבוק שנשאר בו.

ושוב הוא בוכה - אל תוך הנפש הקרועה.
הוא בוכה - מוציא את שארית עצביו.

קורע את חולצתו,
מצמיד את הבד לבושתו.
הוא מסתכל לצדדים,
לא מוצא אנשים.

הוא הולך הצידה, ליד הפסל - שליד המזרקה.
מתיישב בשלווה,
ושוב, אך בשקט, הוא דומע.
מוציא מדעתו כל זוועה.
ובשקט הוא בוכה - נרגע, ורק אני רואה.