הוא ישב על הכיסא המסתובב שלו, בהה בקיר וחשב. הוא תמיד עושה
את זה כשעובר עליו משהו, הוא תמיד מתחיל לחשוב כמה הוא מסכן
ומנחם את עצמו, מתחיל כאילו לבכות מבפנים בתקווה שמישהו יעזור
לו. אין לו טעם לבכות בקול, המישהו שהוא רוצה שיעזור לו במילא
נמצא רחוק מכאן - רחוק ממנו, אבל אולי אותו מישהו ישמע את זה
מבפנים - את הבכי הפנימי הזה שלו, אולי הוא ירגיש.
הוא כיחכך בגרון וניגב דימעה שכן הצליחה לבצבץ החוצה למרות
הכל, זה תמיד ככה כי הוא לא ממש יכול להסתיר מעצמו את מה שהוא
בעצמו מרגיש.
פתאום הוא השתתק לרגע, כאילו כדי לחשוב, אבל אני ידעתי שהוא לא
באמת חושב על משהו, הוא סתם מעביר את הזמן כדי שאח"כ תהיה לו
עוד סיבה לבכות - הרי העובדה שאתה מבזבז את הזמן שלך היא
לחלוטין סיבה מוצדקת להיות עצוב.
"למה החיים כל-כך קשים?" הוא שאל אותי, ואני לא ידעתי אם להגיד
לו את האמת, הוא הרי רק בן 16, עוד אין לו אפילו רישיון נהיגה,
מה הוא כבר מבין?
"למה יש פיגועים? למה אנשים מתים?" למשמע שאלותיו אני נע
באי-נוחות על המיטה וחצי החדשה שלו, אצלו זה תמיד בעיה לנוע
באי-נוחות: המיטה כ"כ גדולה - שאם אתה נע באי-נוחות אז כולם
שמים לב, כי יש לך הרבה יותר מרחב מהרגיל לתנועות הגוף שלך,
אולי בגלל זה אנשים מעדיפים לעשות סקס במיטה...
אני לא ידעתי מה לענות לו, באמת שלא... תמיד היו לי תשובות
להכל, לכל הבעיות ולכל השאלות, היום זה כבר לא ככה ושזה לא
בגלל שהפסקתי לאהוב אותו או בגלל שנעשיתי פחות חכם, פשוט
השאלות שלו נהפכו להיות פשוטות מדי, קשות מדי.

רציתי לרדת למטה למטבח להביא לו מים, "לא! אל תלך, תישאר
איתי!" הוא אמר לי, אז נשארתי... לא כדי לעודד במילים, אלא רק
בנוכחות שלי, רק להראות לו שאני שם בשבילו...

וזה הכי הרבה שיכולתי לעשות.