הכל התחיל בחתונה שלהם, למעשה אולי קצת הרבה לפני.
הכל היה ידוע עליו, אנחנו משפחה אחת מאושרת.
אם היה אפשר לכתוב סיפור קצר על החיים האלו ועל המשפחה הזאת,
הכל היה נכתב בספר ארוך יותר מהתנ"ך המוכר לכם כיום.
הרי כולם יודעים. אין ספר חכם כמו התנ"ך הגדול והמזהיר...
אני מאמין באמונה ואני בטוח שאתם מאמינים ברגעים אלו בפרטים
המקדימים האלו על הסיפור הזה.
כלומר, ברגע שאתם תלכו במורד הכביש אתם תרגישו בעליות
ובירידות.

הרבה לא יודעים את האמת מאחורי המשפחה.
פיצולים רבים, מקומות שונים, אנחנו נודדים. ובעצם אפילו לא
צוענים.
לרגע כשקמתי בבוקר והבנתי שההורים שלי גרושים רציתי להאמין שיש
דרך חזרה.
אבל אני חושב שמגיל צעיר הבנתי שהמקום הכי בטוח לשניהם זו
הפרדה של שתי גדות.
כמו לירדן גם להם יש שתי גדות.
כאשר שני אנשים נפגשים באופן לא אקראי, יוצאים, שוכבים.
נכנסים להריון ומחליטים להתחתן.
אולי כאן עולה הבעיה.

אני, אולי מספר לכם את האמת.
אבל בעצמי אני לא יודע את האמת.
כאשר אומרים לאדם שקר והוא מאמין בו הוא הופך את השקר
למציאות.
כאשר אתה חי את השקר, אתה שקרן.
באותה נקודת הנחה נצא מכאן.

סיפור קצר, ארוך. על משפחה אחת מסועפת.
הכל מתחיל בלוב, העיר בנגזי, אי שם חי לו מוסא סלאם אבי
המשפחה, ששמו הוא שמו המקורי של אבי. האיש היה סוחר. העסקים
הכריחו את המשפחה לעבור לטוניסיה, שם עסקו במסחר הבדים.

ה"קללה" אמורה להיות בדור זה.
כאן התחילה האנדרלמוסיה הגדולה.איש לא יודע את האמת,
ורבים אחרים תוהים עד היום, מה מקורה של הקללה הרובצת על
המשפחה.
אני אתחיל כאן, כדי שלא לדחוק את עצמי לפינה.

האמת רחוקה ממני,
כי אני איני חלק מהאמת אלא חלק מקללה ארוכת ימים.
אני עדיין משלם את חטאי אבותי.
ואת חטאי שלי ישלמו ילדי.

הכל מתחיל אצל הרב יצחק לביא.
לאחר בחינת כל העובדות,
אבי היה חייב לבדוק את הטענות.
אנחנו יודעים את האמת.
צעק על הרב.
למה אני משלם? מי קילל את שמי עד סוף ימי?
שמי נושא עמו דרך ארוכה
ועשרות נבואות תוכחה.

בידי הנביא יחזקאל
לא עמדו קלפי המשחק כמו כאן.
אני כאן, כדי לבדוק את הקללה.

הנרות כבר כבו מזמן,
וחדר המדרגות החשוך אינו אלא פיר עמוק.
שם היא רודפת אותנו בחשכה.

מחכה לתזוזה.
היא יודעת.
אתה חלק מאותה המשפחה.

הזויים כל המילים.
אבל העובדות בשטח.
לא למען אחת,
אלא למען כולם.

בעוד נחזיק ונתפלל
נפול אפיים ארצה לרגליה.
על חטאיו
ישלמו ילדים.

השנים חלפו,
אך אין למצוא פיתרון.
אפשר לסגור את החשבון?

אני לא אשם.
רק טוב היה בליבי.
הפגיעה קשה בכולם.

שמנו הטוב.
אבא של אבא.
גלגול נשמות.

הוא יודע.
הוא יודע טוב מאד.
במקום הזה אין לו איך לדלות.

במקום הזה.
בנקיק נסתר בהרים
אני כותב, על מגילות.
על כתבי נביאים.
שם שוכנת קללה.
שם רודפת אותך.

אין סיבות אחרות.
היא יודעת למה ביקשה לדעת בואה.
כי אם ידעה על היותי
או על היותך.

חדל היה קיומך.
אין מנוח.
אין מרגוע.
הבריחה מן הקיום.

איני מאמין.
אתה מאמין?
בליבי, אמציא.

אם אינכם רוצים להמשיך,
הדרך פנויה.
אך כתב החידה
אינו אלא שחיה עמוקה.

עמוק בתוך הנסתר,
שוכנת האמת.
מדוע כולנו כאן?

במקום הזה,
נכתבו מגילות.
הופלו נסיכויות.

ועל צלע הר זה,
תקום מלחמת גיא בן הינום.

על כל חטאיי.
על כל יריביי.

איני אלא אדם כמוכם.
מהלך בין רבים.
מאבד קשר עם המציאות.

"אתה מקולל"
כולם יודעים.

כל כך הרבה פעמים בחיי קרו ארועים,
שלא נראו סבירים.
כלומר, מי ניסה לכוון את דרכי ולאן?

אם לא קיימת אמונה,
אם לא קיים אלוהים,
מי אתה בן אדם?

בכתב החידה
ציירת מערות.
הייתי רוצה
חרטום.

רציתי לחזור.
להתעסק במשפחה.
אבל אני מפחד.
כבר לילה, והיא מקיצה משנתה.

המקום הנכון הוא לבקש ולמצוא סליחה.
מדוע אנחנו חוטאים?

ומיהו הצדיק?
כי כולנו חוטאים בעיניך.
תכחיד את כולנו בגל ענק.
יבואו תמימים ויישחטו שוב.

האמת היא בשינוי.
האמת היא בשיתוף.

האמת היא בחשיפת הנסתר.
אני לא מקל ראש.
הקללה רובצת על כל ראשינו.

אני הבטחתי לעצמי להיות כאן.
אבל הקללה נראית כמקיימת מצוותה.

מוצאת לנכון ליישם את שמה.
ואני שוב חוזר למקורות.
מעיין ביומני היקר.

הגיע הזמן לחפור עמוק בעבר.
לנסוע אלפי קילומטרים במדבר.
אל הנסתר.

הבית ההוא.
שם הכל נחבא.
מתחת ליסודות.
אני כאן,
כדי לספר סיפור.
הוא לא קצר ולא ארוך.

הוא בא להוציא את העבר מהקבר.
להעיר את המתים
ולחפש תשובות.

אתם יודעים כבר יותר ממני.
לכן אני לא אאתגר אתכם במחשבות חסרות שחר.
החידה הזאת הועברה אלי.

כעת מוטלת עליי הדרך חזרה למקור.
תנו לי אוויר.
אני לא בגיל המתאים.

אני רק ילד.
"אין איש אחר".
"אתה האחד, והיחיד שיגיע לתשובה".
הדור שלי. הוא האחרון מבין השלושה שספגו את המכה.

רק בעוד שנים,
בעוד כמה שנים,
נדע את מהותה.

אותה קללה
מרצה את עצמה.
יודעת שתקיש על דלתך.
היא תמצא אותך
אפילו בסוף העולם.


אם הייתה לי מפה,
היה לי כיוון.
אבל היכן החטאים מכים שנית?

הוא אומר.
הוא לא אומר.
ומה יש לי להגיד בנושא?

המנולוג הזה לא הולך לשום מקום.
הוא מנסה לפנות אליכם.
מנסה להוביל אתכם.
להוביל אתכם למקום אחד ויחיד.

במקום הזה אין גשרים.
במקום הזה יש רק חידות.
"קללת המדרגות המתעקלות"
הגיע הזמן לנסוע למקום הנכון.
אז עליתי על מטוס.
חזרתי לשורשים שלי.

סלאם עליכום, פצחתי בשיחה עם עבד.
שאלתי אותו איפה הבית ההוא.

"איני יודע אדוני, אני רק זבן זוטר שאין לו השכלה או ידע
בקהילה",
בעוד הוא בוחן אותי שוב ושוב.
כנראה זיהה שאיני ערבי. או מוסלמי.
הוא השתקק. לפתע
נכנסו לחנות כמה קצינים. עבד בהה בהם בעיניים דואבות.
רק רצה שיצאו במהרה.

עבד ידע שהאנשים האלו באו רק לקחת בלי תשלום כל דבר.
השלטון הלא יציב באיזור ערער את שלוותם של כל התושבים באיזור.
כעת נותר לי למקום המקורי.
לפי קלפי החידה.
צריך לנוע לכיוונם.

בואו נחזור לאחור.
לצד השני של אותה משפחה.
הצד הלא מקולל.

המשפחה הכי עשירה באיזור.
10 חנויות הכי יוקרתיות בשנת 1920.
לפני המלחמה הגדולה
שלט דור יחיד, שלא סבל משנאה.

אנחנו יודעים
ולא יודעים.
אתה מקור שני.
מקור שלישי.

הנרדף רודף.
איני לבן.
איני שחור.
אבל סבלתי מהלמות ידיכם.

עלילות צפון אפריקה
נכתבות בחדרי חדרים.
אתם לא רוצים לשמוע.
ואני לא רוצה לספר.

אבל כאן
אתם מקשיבים.
אני מקשקש על הדף.
אל תבקשו.
אל תשאלו.
תחלמו.
תחשבו.

העיירה העתיקה.
ממלכה יפהפיה,
בין ההרים.

אין מקום אחר לתהות.
כולם חיים בהגמוניה.
עלילות העיר הגדולה.

הרוחות נושבות הלוך ושוב.
שורקות את שמך.
התקרב אל ההיכל.
תשא את שמם לשמיים.

בין כותלי חומות העיר העתיקה.
עיר נסתרת בין הרים
הענן קורץ ביום.
השלכת מחסה אביב חולף.

אין אדם אחר.
איש אינו יודע
מדוע עוקבת היא אחריכם.
"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"
היא שורקת מאחוריך.

האנשים הולכים.
ממשיכים בחיים העלובים.
בעידן בו הכל מותר.
במקום בו נשים אינם אלא זבל.

חינוך. תרבות.
נותרו ילדות העיר חסרות כל דבר.
אני ממשיך בטיול סביב העיר העתיקה.
חוזר לבית סבא, הבית בו גדל עם אביו.
אותו אב אשר הוא מקור התעלומה.

משפחת הסוחרים.
עם שושלת ארוכה.
300 שנים של נדודים.
בין צרפת, לוב וטוניסיה,
החליט אביו של סבא לסיים פרק ולפתוח את הקללה.
השליך את אשתו ממדרגות ביתם,
כאשר היא נושאת עובר ברחמה.

עד ליום זה
נותרת החידה פתוחה.
ואני עומד במקום הזה
בחיפוש אחר האמת היחידה.

בכתבים העתיקים, נאמר לו שאם לא יבקש את סליחתה לא תנוח נשמתה
ממשפחתו.
כעת. נאלצנו להגיע למקום הזה.
לעמוד מולה.
לבקש סליחתה.

על הכבוד האבוד.
על רצח ללא סיבה.
אנחנו כאן
כדי לכפר על חטאי העבר.


בינתיים עליי לשוב למולדתי ישראל.
הסיור הראשוני תם כאן,
ללא ממצאים מרשימים.
שמה של האישה אינו ידוע לאיש.
טיול קצר אך לא מספק.

יאלץ אותי להגיע עם עוד אנשי תרבות
אשר דוברים את שפת המקום.
יהיה עלי לחזור לתיקי המשטרה.
אך באותם ימים לא הייתה כאן משטרה.

אין לי כיצד לאתר את מקומה.
להניח לה מכתב סליחה.
אני מנסה
אך לא מוצא.

בחזרה ללגונה הכחולה.
חופי ת"א נראים באופק.
המטוס מנמיך גובה שוב.
הסרט חוזר לאחור
ואני נע איתו.

ההיסטוריה, כפי שהיא תמיד חזרה על עצמה.
אל תטעו.
העתיד לא ידוע.
אבל ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה.
לכן כשאתם מסתכלים על החיים שלכם
לעומק,
תבינו שכל אדם נולד עם שאיפות.
כל אדם תמיד ירצה יותר ממה שיש לו.

רק בודדים מוצאים נחמה במה שיש בידיהם ומעריכים אותו.
הכאב האמיתי מצוי באותם אנשים שיש להם הכל,
אך בליבם אין דבר.

עושר אינו אלא אבנים גדולות בידים קטנות.
מכלה את הנפש,
וגרום למריבות ומכאובים.

האיש הכי שמח בעולם
שיגר מכתב לחלל.
זרק מכתב בבקבוק לים.
התחיל לשחות לאחור באוקיינוס הגדול.

האדם הכי שמח בעולם.
הוא יודע שאין דבר אחר חוץ מהעולם שלו.
בבועה שלו,
הכל ורוד.

בבועה שלי,
המקום רחוק. מצד לצד.
מי כאן באמת מקולל?


תבנו לכם חומות.
תתקעו יתדות בתקרה.
תתפללו לאלוהים.
אני מאמין.

תבחרו להאמין במה שתרצו
ולא עם מה שנולדתם.
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה, ומנסה כל חייו למצוא את הדרך
חזרה למולדתו".

אנחנו מאמינים בהכל.
בכל דבר שנזרק אלינו.
לכל גימיק.
ולוקחים דברים כמובנים מאליהם.

רק כאשר אדם נתקל
מנסה לטפס ונופל,

הוא לומד
כאשר הוא מדמם.
כאשר הוא כואב.
כאשר הוא נותר ללא כלום.

מעטים הם מי שידעו באמת את רזי העולם.
אין לי מקום
להכנס ולומר את דעתי הגדולה.
איני פילוסוף.
ואיני סופר.
איני משורר.

אני אדם.
בן אדם.
איש כמוכם.

אני מנסה להבין.
מדוע השנאה בינינו,
בני אדם שונים, כל כך גדולה.

במקום שלכם,
נולדתם להאמין.
נולדת לקבל.
נולדת לשנוא.

לאן אנחנו גדלים?
ומי באמת קובע את גורלכם?

יש מי שינסו להטיף.
יש מי שינסה הכל רק כדי להוכיח אחרת.
אני יצאתי למסע
בחיפוש אחר הסודות של משפחתי.

כי אני רציתי לדעת
מדוע הוא מספר על קללה עתידה
שעלולה לפקוד אותי.

מסעותיו של אדם יחיד.
כנגד הכל.

אני עומד ומנסה לשבור את המשטר.
מנסה לשבור את מוסר הדת.
איני מנסה לגרום לכם להמיר את אמונתכם באמונתי.

איני נזיר.
כאשר אנשים עומדים יחד,
הם חזקים.
כאשר הדרך ארוכה
ושינוי אינו נראה.

אנשים מסויימים דואגים לאינטרסים שלהם
ולא למדינתם.
אם הייתי עומד מאחורי השורות,
והצבע של גופי היה כמו של הדיו,
דיו שחור,
הייתם מסתכלים עלי אחרת
בסתרי ליבכם?

מי לימד אותך
מה גורם לנו לבהות בשונה?

בסתרי ליבי לא אדע.
סיפור ארוך קצר,
הפך לנדר.

כעת אני הולך ודועך.
העתיד אינו העבר.