פרח יפה שלי, הצמח שהשקיתי לאחרונה, פרח ורוד ויפה כמוהו יושב
לו בצד, צומח לו בפינה חשוכה וקטנה. עברתי ליד הפינה הזו לפני
מספר ימים, הפרח שבה את לבי.
קפאתי במקומי במשך כמה שעות, ללא נוע, לא יכולתי להוריד את
עיניי ממנו, נראה היה כי הוא זועק למים.
הגעתי במהרה לביתי על מנת להחזיר בו חיים, לפרח כזה אי אפשר
לתת סתם כך לנבול. החלטתי לגדל אותו בביתי, להעניק לו אדמה, את
הפינה הנעימה שלו, שיגדל אצלי.

בכל בוקר הייתי משקה אותו, ונושקת לו, ממש אהבתי את העובדה
שהוא איתי בבית, הרגשתי שיש לי ילד שאני מטפלת בו, אוהבת אותו
ואף אחד לא היה נוגע בפרח שלי. הענקתי לו אהבה, הוא העניק לי
חזרה. הוא הצמיח עלים בצבעים ססגונים, מרהיבים. כל מי שהיה
עובר ליד חלון ביתי היה נדהם. פרח כזה לא ראיתם מעולם.
בוקר אחד נדהמתי לגלות כי צבעו של הפרח דהה, הוא התקמט ושכב על
החול מקופל וקמול לחלוטין. ירדו לי דמעות, השקיתי אותו, עשיתי
הכל כדי להחזיר בו חיים, ושום דבר לא עזר.
ישבתי בביתי במשך ימים מספר ובכיתי על גורלו המר של הפרח שלי.
לא זרקתי את הפרח, הוא עודנו על החלון, אני מלאת תקווה וציפיה
שהוא יתעורר שוב, כדי שאוכל לנשקו בכל בוקר, שאוכל לגדלו שוב.
שיראה לי את אהבתו בחזרה.
כמיהה...