אני הבזבזנית הכי גדולה בעולם. זונת כל הצרכנות.

כששלפתי את הפתקית מהכספומט וראיתי שני פתקים, חשבתי לעצמי
שבכל זאת יצאה לי פתקית בירור היתרה. עיני נפערו, וזרמים עברו
בכל גופי נוכח הסכום שקרץ לי ממנה. עד לפני רגע הייתי ענייה
מרוטה. ניצלתי את כל יתרת המינוס שלי. ידעתי שאין לי כסף וצריך
להסתדר עם מה שנשאר. משכתי את 200 השקלים האחרונים שלי מהבנק.
'יתרתך לתאריך  3,500- 30.12.04 זכות'. זכות? זכות? בסוף
החודש? זה לא יכול להיות. המשכורת אמורה להכנס בעשירי. הייתי
במינוס 2000. איך הגיעו 5,500 שקל לחשבון שלי? חיוך קטן ושטני
החל מתפרש על פרצופי.

הייתי חולה באותו יום. חזרתי מראיון עבודה כושל. כל מה שרציתי
היה מנה מרוכזת של מונוסודיום גלוטומט בתחפושת של מרק עוף
שמחזיר אותי הביתה, עם המון איטריות ושקדי מרק. נלך לכספומט,
נוציא את ה-200 האחרונים ונקנה מרק עוף. רק מרק עוף.

התחלתי מעלה ופוסלת תיאוריות אחת אחרי השניה על אודות דרכי
הגעתו של הכסף לחשבון הבנק הצנוע שלי. אולי זה המאהב שלי
לשעבר? לא, לא יכול להיות. אולי הבוס? מה פתאום. אולי נכנסה לי
המשכורת מוקדם? אבל אין מצב שעשיתי 5,500 שקל. הלכתי במהירות
לכיוון טלפון שקלים. התקשרתי לחברה שעובדת איתי.

"תגידי, הכנסת לי את המשכורת במקרה?"'
"מה פתאום, עוד לא קיבלנו משכורת בכלל."
"את לא תאמיני. אני בפלוס של 3,500 שקל!"
"שלא תעיזי לבזבז" היא מכירה אותי טוב, "תבררי מאיפה הכסף. אם
זו טעות את תצטרכי להחזיר הכל."
"מה פתאום, אני לא אבזבז." אולי קיבלתי החזר ממס הכנסה. "אני
אתקשר לבנק."
ניתקתי את השיחה והלכתי לכיוון הסופר. חייבת מרק עוף.

כשנכנסתי, תחושת דיגדוג אחזה בי. קול הכרוז על מבצע קונים
שניים והשלישי במתנה היה כמו כישוף. אורת הניאון חיממו אותי,
ועברתי במבטי על כל המוצרים שמסודרים במדפים. 'אני צריכה גם
ירקות. ניקח עגלה.' הו, עגלתי חמדתי. המון זמן שלא תחבתי חמישה
שקלים בחריץ הכסוף. בחרתי עגלה חדשה ויפה, והתחלתי את המסע.
גמרתי אומר עם עצמי שאעבור בין כל המעברים, מדף מדף, וסוף סוף,
בלי חשש, אקח כל מוצר שאני רוצה. זה התחיל בשני בקבוקי יין
ב-43 שקלים. הלאה אל הנבטים, עלי רוקט, מלפפונים ושאר ירקות,
תפוחים התערבבו עם באגט, גבינה צהובה נחה על מצע דיאט קולה
ושתי חבילות קבב מבצע אחד פלוס אחד. המוני מצרכים החלו נערמים
וחוגגים בעגלה שלי, והאדרנלין שלי משתולל, ולבסוף, לא לשכוח -
מרק עוף, איטריות ושקדי מרק.

הגעתי אל הקופה, והפעם הלכתי בצעד בוטח ועם ראש מורם אל עבר
הקופות השוות באמת, לא אלו שקרובות ליציאה, של  '5 פריטים'.
החלתי מרוקנת תכולת עגלתי, ופתאום חשבתי שאולי 200 ש"ח לא
יספיקו. אז סידרתי את המוצרים לפי הכי חשוב, מבצעים שווים
ומותרות. בעודי מתלבטת האם 4 דוריטוס ב-10 שקלים זה מבצע שאפשר
לוותר עליו, הקופאית הכריזה שהגעתי ל-160. יש עוד 40. העברתי
עוד מוצר, ועוד מוצר, ולבסוף מה שנשאר מאחור היה היין. "197.30
בבקשה." שלפתי את 200 השקלים, נתח זניח לעומת הסכומים ששוכבים
לי בחשבון הבנק השמח שלי, ויצאתי שמחה וטובת לב.
עליתי על מונית וביקשתי מהנהג שיעצור בדרך בכספומט. "אין בעיה,
מותק."

שמרתי את שתי הפתקיות. זו עם יתרת הזכות היתה החביבה עליי.
הסתכלתי על מספר חשבון הבנק. לא נראה כמו המספר שלי. שם הבנק
זהה, אבל לא מספר החשבון. 'נו, זה בטח בגלל שזה בנק דיסקונט
ולא הבנק שלי.' הסתכלתי על הפתקית השנייה, פתקית המשיכה. מספר
החשבון היה נכון. החלתי משווה בהיסטריה בין שתי הפתקיות
הארורות, והמספרים סרבו להתאים. זו היתה פתקית לא לי. הרגשתי
איך הדם נוזל לי מהגוף. מה עשיתי. טיפשה. בזבזנית.
הצלחתי להוציא עוד 50 שקל כדי לשלם לנהג החביב.

חזרתי הביתה ואכלתי מרק עוף במרירות.