בכל בית יש שורה של מתגי חשמל.
לפעמים יש בשורה הזאת חמישה או אפילו שישה מתגים,
ורק מי שגר בבית, רק מי שמכיר אותו טוב- טוב, זוכר מה מדליק כל
מתג.

גם בבית שלי יש כזאת שורה, ויש בה חמישה מתגים.
כל אחד מהם מדליק מנורה אחרת...
ורק אני, ואבא ואמא, ומיטל כמובן, יודעים איזה מתג מדליק את
איזו נורה.

כשאבא פירק את הבתים של המתגים מהמקום,כדי לקחת אותם איתנו,
כמעט בכיתי.
ואבא ואמא לא הבינו למה אני מתנהג ככה, למה אני מתנהג כל כך
מוזר, וכועס עליהם.
הרי אנחנו עוברים למקום חדש, ואני אכיר המון חברים חדשים,
ויהיה לנו בית גדול יותר, ולכל אחד יהיה חדר משלו (חוץ מאבא
ואמא, הם ישנים ביחד).

אבל אני לא רוצה בית גדול יותר, או חדר משלי, וממש לא רוצה
חברים חדשים.
אני רוצה להישאר בבית הישן.

נועם אומר שיהיה לי כיף, ושאני אזכה סוף- סוף לצאת מהשכונה
המעצבנת שלנו.
אבל אני בכלל לא חושב שהיא מעצבנת, אפילו שלפעמים ממש משעמם,
ואז מחפשים מה לעשות, וכשכבר מוצאים משהו, אז כל השכנים
מתעצבנים, כי תמיד זה יוצא משהו כמו לזרוק פצצות מים מהחלון,
או לפתוח את תיבות הדואר של כל השכנים ולהחליף בין המכתבים
(בפעם האחרונה שעשינו את זה, שושנה השכנה מקומה חמש בבניין
ממול איימה שהיא תתקשר למשטרה ותתלונן עלינו, ואמא ממש כעסה
עלי, אבל אבא רק צחק).

יצאתי לסיבוב פרידה מהשכונה.
עברתי בין כל הבניינים המוכרים, ומגרש הכדורגל שלנו, שאפילו
אין בו דשא, אלא סתם מן חול כזה שעושה הרבה אבק.
עברתי ליד הברזייה שלנו, ונזכרתי איך יונתן כמעט נענש בגלל
שתקע קיסמים בחריצים של המים.

נכנסתי בפעם האחרונה לבית העץ שלנו, של החבורה שלי (אצלנו
בשכונה, לכל ילד שמכבד את עצמו יש איזו חבורה).
נזכרתי כמה קשה עבדנו כדי לבנות אותו, ואיך היינו מרוצים
כשסיימנו, ורצינו לישון בתוכו בלילה, אבל ההורים שלנו לא
הסכימו.
עם הזמן בית העץ די ננטש, אבל לפעמים אנחנו עוד באים אליו.

אמא ואבא כבר התחילו לפרק את הארגזים.
הם רצו לעשות קצת סדר לפני שיגיע הערב.

אני רק עמדתי בפתח של הבית החדש שלנו, וחיפשתי את המתגים.
כשמצאתי אותם, התחלתי לבדוק איזה מתג מדליק את איזו מנורה, ולא
הפסקתי עד שזכרתי את כולם.
אחר כך עשיתי לעצמי מבחן.
הלכתי סביב הסלון חמש פעמים, ועצמתי עיניים למשך שתי דקות, ואז
ניסיתי לזכור את כל המתגים.
טעיתי רק באחד.

אמא נכנסה לסלון עם ארגז גדול ביד.
"מה אתה עושה?! תפסיק לשחק עם המתגים!" היא אמרה.
"אני לא משחק" עניתי, "אני בודק אותם".

אמא גלגלה עיניים, כמו שהיא עושה תמיד כשהיא לא מבינה למה אני
עושה משהו, ואמרה לי לבוא לעזור לה.