'זה היה יום קר, ככל יום לאחר הרצח הראשון'. כך ניסיתי להתחיל
את ספרי החדש, אך התחלה זאת הייתה פשוטה מדי, מוכרת מסרטי
בלשים משנות השישים.קימטתי את הדף וזרקתי אותו לפח. קמתי
מכיסאי, הסתכלתי על שולחני, שולחן מעץ אלון בצבע שחור, מטר
אורך ו45 ס"מ רוחב.
הסתובבתי לעבר מיטתי  והסתכלתי עליה, "אוף, אין לי כוח ללכת
לישון עכשיו", חשבתי בקול.

יצאתי מחדרי, הלכתי לכיוון המטבח להכין לעצמי משהו לאכול, אבל
צלצול הטלפון עצר אותי.
הסתכלתי עליו, הוא צלצל שוב, התחלתי ללכת לכיוונו, צלצול,
הרמתי את השפופרת: "הלו?!", שאלתי בכעס, "עכשיו 3 לפנות
בוקר!".
מהצד השני נשמעו נשימות כבדות ואז צרחה.
אבל הצרחה לא הגיעה מהטלפון, היא הגיעה מבחוץ,
בבהלה תפסתי את מחבט הבייסבול שלי ורצתי לכיוון הדלת.
תפסתי את ידית הדלת, היססתי לשנייה, אך רציתי להציל את מי שצרח
שם.
ברגע שפתחתי את הדלת נשמעה ירייה, כאב חד עבר בגופי,
כאב מצמרר, תפסתי את בטני והסתכלתי על ידי, דם והרבה דם היה
עליה.

"קארל, תתעורר!", צעקתה של מאשה העירה אותי, "אתה כל כך רטוב,
מה קרה לך?!".
תפסתי את בטני, הכאב המצמרר שחווייתי נעלם, "אתה מרגיש טוב?"
שאלה מאשה, "להביא לך משהו?".

"לא תודה, אני בסדר, אני רק אתקלח והכל יהיה בסדר". קמתי
ממיטתי, שמתי לב שהיא מסתכלת עלי במבט מוזר, אך המשכתי ללכת
לכיוון האמבטיה...

לאחר שסיימתי להתקלח יצאתי והיא כבר לא הייתה שם, חשבתי בטח
הלכה למטבח או משהו. הסתכלתי מחוץ לחלון, אך לא ראיתי את השמש
בחוץ, הסתכלתי לכיוון השעון וראיתי שעכשיו השעה היא 2 וחצי
לפנות בוקר, לא הבנתי מה קורה, אבל הלכתי כבר לחדר העבודה שלי,
התיישבתי מול שולחני, שולחן מעץ אלון בצבע שחור.

והתחלתי לחשוב איך להתחיל את הסיפור, כעבור רבע שעה באה אלי
התחלה טובה, 'זה היה יום קר, ככל יום לאחר הרצח הראשון'.
אך התחלה זאת הייתה פשוטה מדי, מוכרת מסרטי בלשים משנות
השישים.
קימטתי את הדף וזרקתי אותו לפח. קמתי מכיסאי, הסתכלתי על
שולחני,
הסתובבתי הסתכלתי על המיטה שהייתה שם, אך כבר הייתי רענן מדי
בשביל ללכת לישון.

יצאתי מהחדר והתחלתי ללכת לכיוון המטבח להכין לעצמי משהו
לאכול, אבל צלצול הטלפון עצר את אותי. התחלתי ללכת בחשש לעבר
הטלפון, לאחר שנזכרתי במה שקרה בחלום ומפני שהשעה הייתה קרובה
מאוד לשלוש לפנות בוקר כמו שהיה בחלום.

הרמתי את השפופרת: "הלו?!", שאלתי בהיסוס קל.

נשמעו נשימות כבדות מהצד השני של הטלפון, ואז צרחה. אבל היא לא
הגיעה מכיוון הטלפון היא הגיעה מחוץ לבית. ניתקתי ישר את השיחה
והתקשרתי 100 למשטרה.

"מוקד משטרה, מדברת אורנית ברבוס, כיצד אני יכולה לעזור", ענתה
לי המוקדנית בצד השני, "יש אנשים עם רובים מחוץ לבית שלי
ומישהו צורח שם!!!", צעקתי לה בטלפון: "אני גר בבוייזון 5,
בבקשה מהר!".

"אנחנו נשלח אלייך תכף ומייד מישהו לבדוק מה קורה שם". היא
אמרה זאת וניתקה לי בפרצוף, אני עומד למות והיא מנתקת לי.

ברחתי ישר לתוך חדר העבודה שלי וחיכיתי שהמשטרה תגיע. כאשר
המשטרה סוף כול סוף הגיעה, הצלחתי לנשום ויצאתי לבחוץ לראות מה
הבעיה. ראיתי שם שני שוטרים כובלים איזה משוגע עם אקדח וגופה
שרויה לידם.

אמרתי תודה לאל שזה לא אני זה שנמצא שם, התקרבתי לראות מי זה
הרוצח ומי הגופה ונכנסתי להלם, הגופה הייתה אשתי, מאשה והרוצח
היה יוסי, השכן שלי, "היא הייתה צריכה להיות שלי!, אתה לקחת לי
אותה!", צעק יוסי בזמן ששני השוטרים החזיקו אותו: "רק שלי!, לא
שלך!". באותו הרגע לא יכול לזוז כאב עז עבר בגופי, "זה הייתי
אמור להיות אני", חשבתי לעצמי, "זה הייתי אמור להיות אני".

התקרבתי לאקדח שהיה שרוי על הרצפה שככל הנראה היה שייך לשכני
יוסי, תפסתי את האקדח הסתכלתי עליו, השוטר שהיה הכי קרוב אלי
ביקש ממני לעזוב את האקדח, אך לא עזבתי את האקדח. כיוונתי את
האקדח לעבר ראשו של יוסי ויריתי. הוא מת ישר, לפני שהשוטרים
שמו לב מה קרה יריתי גם בהם.

לקחתי את הגופות שלהם והסתרתי אותם בתוך חדר העבודה שלי,
התיישבתי מול שולחן העבודה שלי והתחלתי לכתוב, לכתוב סיפור על
שכן משוגע, אישה טובה ושני שוטרים שמתו על ידי גבר שנעלם
מהעולם ולא נראה עוד.

'זה היה יום קר, ככל יום לאחר הרצח הראשון'...