אני לא באמת משתנה, זה רק הזמן שחולף לו, מנסה להותיר בי את
אותותיו, ולפעמים מצליח. לפעמים אני מפנה לי קצת זמן, כשאני
חושבת שאני צריכה זמן איכות עם עצמי, ולפעמים, הזמן מתפנה
בשבילי, כמו מרגיש שאני צריכה את רגעיי השקט האלו.
דברים מוזרים קורים, כשהיקום מתערב בחיים השקטים שלי, כאילו
יוצר סערה מכוונת באגם הרגוע שלי, מעורר נחשולי ענק בדם
שמתנפצים על הדפנות ובתוך הלב, לא נותנים לי מרגוע. הזכרונות
מתעוררים בי באותם ימים, נותנים לי תחושה שהם משתלטים לי על
החיים במקום שאני אשתלט עליהם ואנעל אותם הרחק הרחק בתאים
האפורים של המוח.

אתמול נזכרתי ביונתן.
יונתן. שעות ישבתי על הגג, בוהה בנוף המדברי ואומרת את שמו שוב
ושוב, לפעמים בצעקה ולפעמים בלחישה, בזעם או בגעגוע או באהבה
שעדיין לא מתה. ואולי, אלו לא היו שעות אלא בעצם מספר דקות. זה
לא עקרוני, התוצאה היא אותה תוצאה. ריצה מהירה במדרגות לכיוון
פנקס הטלפונים, אותו פנקס מקומט וישן, מלא במספרים של אנשים
שהספקתי לשכוח, שכבר שכחו אותי.
המספר שלה היה כתוב באחד הדפים הראשונים, רמז לחשיבות שלה
בחיים שלי, רמז לכך שהיא עדיין מלווה אותי, גם אחרי שנות
הריחוק. באצבעות רועדות חייגתי, מקווה שהמספר לא התשנה, אבל
מקווה גם שהוא כן, שהיא לא שם. לא מספיקה לעשות את המעשה, וכבר
מתחרטת עליו.
"הלו?" ענה לי קול מוכר, ואני החסרתי פעימה.
"את דנית בבקשה." אמרתי בטון לא יציב, מכריחה עצמי שלא לזרוק
את השפורפרת למקומה ולברוח שוב לגג שלי.
"זאת דנית, מי זאת?"
"רחלי." לחשתי, וחיכיתי בפחד לתשובה שלה.
"רחלי? ה-רחלי? אוי אלוהים, כמה שנים, כמה שנים..."
"כן..." עניתי בקול רפה.
"קרה משהו?" היא שאלה לפתע בקול מבוהל, ואני הסברתי שלא, שפשוט
הרגשתי מעין דחף לשמוע אותה, לדבר איתה.
"התגעגעתי." היא אמרה, ואמרתי שגם אני.
"את סולחת?" שאלה בקול חושש, ואני עניתי שכן, שאי אפשר שלא
לסלוח אחרי כל אותן שנים שעברו מאז, ובעצם מה זה משנה מי זכתה
בו בסוף, העיקר שהוא מאושר, לא?
"כן, העיקר שהוא מאושר".
פטפטנו לנו עוד כמה דקות, ואז קבענו שהיא תבוא אליי היום, ונשב
על קפה וסיגריה, לזכר הימים ההם. הימים ההם, היא הפטירה, הם לא
באמת היו מאושרים כמו שאנחנו זוכרות אותם.
ואולי, הם כן היו, ואנחנו זוג זקנות ממורמרות שכבר לא רואות את
הצד היפה בחיים." נאנחתי, וסיימתי את השיחה.
חזרתי לגג, ונעמדתי על יד המעקה, שואפת את האוויר היבש ונותנת
לו למלא את כולי, לנקות את ההרגשה שמילאה אותי אחרי ששיקרתי
לדנית, הרגשה שלא יכולתי לקרוא לה בשם. היא שאלה אם סלחתי,
אמרתי שכן, בעוד שידעתי שלא, בעוד שברור לשתינו שיש דברים שאי
אפשר לסלוח עליהם, כמו יונתן.

קשה להאמין איך דווקא זה שבר את החברות שלי ושלה, איך דווקא
בחור אחד הצליח להרוס קשר של שנים. התאהבנו בו שתינו, באותו
הרגע, ואולי זה מסביר את הריב, את הנתק. ואחרי הכל, איך זה
שאנחנו לא נתאהב באותו בחור, אחרי שאי אפשר היה להפריד אותנו
החל מכיתה א', מאיזה יום שהמזכירה נכנסה עם ילדה חדשה לכיתה,
והמורה הושיבה אותה לידי. הכל עשינו ביחד, הכל. בעצם, ניתן
לומר שלא היינו יישויות נפרדות. לא הייתה דנית ולא הייתה רחלי,
היו דנית ורחלי או רחלי ודנית או "שתיכן, בואו הנה!". כשאתה
חצי משלם, טבעי שתתאהב באותו אדם שהחצי השני מתאהב בו.
לא ברור מי הכירה אותו קודם, גם לא ברור מי התאהבה בו שבריר
שנייה לפני, אבל באותו יום, כשהוא נשען על שולחן באחד מחדרי
המוזיקה בקמפוס, עם גיטרה חשמלית בידיים וסיגריה בפה למרות
שאסור, ורגל עם המגבר ועיניים עצומות ואצבעות שמרקדות על
המיתרים ומפיקות צלילים כמעט אורגזמיים, שתינו ידענו שהוא האחד
בשבילנו. והוא לא ידע, מי האחת בשבילו.
היינו כל כך שונות, אני והיא. היא יפיפיה מזרח תיכונית, עם חזה
שופע ותחת עגלגל, נמוכה ומתולתלת וחייכנית, ואילו אני גבוהה
ובהירה, מלכת קרח אירופאית עם שער קש ועיניים בצבע של השמיים.
היא צחקה כל היום, הרשימה אנשים עם היכולת שלה לרכוש חברים
במהירות האור, עם היותה המרכז של כל חבורה בה היא ישבה. אני
הרשמתי אנשים עם יכולת הדיבור שלי, עם הויכוחים בהם איש לא
ניצח אותי, עם שפה עשירה ותחומי עניין מגוונים. חיזרנו אחריו,
אני והיא, כל אחת בדרך שלה, והוא נקרע בין שתינו. נקרע בין
שעות של שכיבה על כרי דשא ודיונים על פילוסופיה לבין ישיבה בצד
מדורה על החוף ונגינה בגיטרה.
החברות שלנו התחילה להקרע כמה רגעים אחרי שראינו אותו מנגן,
כשהוא שם לב שאנחנו עומדות שם ושיגר חיוך מהוסס לכיוון שלנו,
ולא הצלחנו להחליט למי הוא חייך בעצם.

מנקודת המבט שלי כיום, זה נראה מטופש. שלוש שנים שרדפנו אחריו,
אני והיא. פעם הוא איתה ופעם הוא איתי ופעם אנחנו עם אחרים
בכלל, וזה לא נגמר לעולם, לא עד שהוא החליט.
במשך השנים אמרו לי אנשים אלו ואחרים, שמעריצים את היכולת שלי
לא לחשוף את הרגשות שלי, לא לתת לסובבים אותי לדעת שיש לי
רגשות בכלל. התכונה הזאת שלי עלתה לי ביונתן, בסיכומו של דבר.
ישבנו, אני והוא, והוא שאל אם אני אוהבת אותו. קרועה בינו ובין
דנית, אמרתי שלא. החברה הכי טובה ניצחה על הרצון שלי לקבל את
הגבר שאהבתי. היא לא העריכה את הקורבן שעשיתי, היא לא עשתה את
מה שציפיתי ממנה.
זה התפרק. הרגשתי נבגדת, הרגשתי כאילו עולמי חרב עליי. באקט
נדיר של חשיפת רגשות אמרתי לה את הכל, סיפרתי לה עד כמה אני
מאוכזבת ממנה, והיא רק משכה בכתפיה, והלכה.
והיום, עשרים שנה אחרי. אני נשואה עם ילדים, מאושרת. מראה אהבה
בעזרת מחוות קטנות, מלכת הקרח של המדבר. המושבניקית מהצפון,
ככה הם קוראים לי. הזמן לא מראה בי את אותותיו. מדי פעם, כשאני
הולכת ברחובות באר שבע, צעירים מבקשים את מספר הטלפון שלי, לא
מבינים איך בחורה בגילי נשואה, לא מאמינים שיש לי בעל וחמישה
ילדים. הייתי צוחקת להם בפנים, אילו לא הייתי שוכחת איך זה
לצחוק עם אנשים, או אולי על אנשים, שהם לא חברים שלך ואתה לא
תראה אותם לעולם.
ולפעמים, מכים בי הגלים האלו, היקום כמו מתערב בחיי, מעניש
אולי, על החוסר בהפגנת רגשות, אבל אני לא מתלוננת, שאלו יהיו
הצרות שלי.
דנית אמורה לבוא לפה עוד מעט. זה מוזר, אני מרגישה את זה. אבל
זה מה שהיקום רוצה, לא? היקום רצה שהיא תקבל את יונתן, והיקום
מוביל אותה אליי ברגעים אלו ממש, ולי אין ברירה אלא לחייך
אלייה, ולהגיד ש"כן, סלחתי. זה הכל לטובה את יודעת," מלכת קרח
טיפוסית, אתם יודעים. אנחנו לא נמסות לעולם, גם כשכואב, גם
כשצריך לשקר.
אני אשב מולה, או שהיא תשב מולי, וזה יהיה כמו פעם, בדיוק כמו
פעם, ואולי לא, רק היקום יודע את מה שעתיד לבוא.
ואני לא באמת משתנה, זה רק הזמן שחולף לו, ואולי לא באמת
סלחתי. אישה עשויית קרח מזורגגת שכמוני, אפילו את הרגשות שלי
אני לא מסוגלת להבין, גם לא כשהיקום מנסה להכריח אותי.