לגלית יש את השמש בעיניים. אמרתי לה את זה תמיד, והיא אף פעם
לא האמינה לי, רק צחקה את הצחוק המתגלגל שלה ואמרה שהיא כבר
שלי גם ככה, ואני כבר לא צריך להרשים אותה במשפטים נדושים
שכאלו. זה בלט בעיקר בחורף, כשהיא שעטה לתוך הדירה שלי מלאת
אנרגיות כמו ילד בן שלוש, נראית כמו כלכלב ששכחו אותו בחוץ
בגשם. כמו תיכוניסטית מטורפת בת שש עשרה היא אף פעם לא לקחה
איתה מטריה, מעדיפה ללכת את שני הקילומטרים האלו בגשם ירושלמי
זועם, ואז להתייבש לבושה בבגדים שלי מול התנור.
היא מסוג הבחורות האלו, שמסובבים אחריהן את הראש, ולא משנה
איפה הן יהיו, לא בגלל שהן יפות בצורה בלתי רגילה, אלא בגלל
שיש להן איזה משהו שמקרין החוצה. אני טענתי שזו השמש הזאת
בעיניים, גלית טענה שקוראים לזה חזה מפותח. מי שמביט לה
בעיניים יותר מדי זמן, עושה דברים לא רגילים, דברים שהוא לא
היה חושב שהוא אי פעם יעשה. ככה אני והיא הכרנו, באיזה יום
חורפי. היא נכנסה רטובה כולה לבית הקפה שישבתי בו, ואני לא
יכלתי להתיק את העיניים מהעיניים הכחולות העצומות שלה. היה
נדמה לי שהן מאירות באור מוזר כזה, מטריף. בפרץ אומץ, כזה
שחשבתי שאף פעם לא יהיה לי, ניגשתי אליה והצעתי לה את המעיל
שלי. היא בתמורה הציעה לי לשבת איתה. מאז אנחנו ביחד.
כשגלית רוצה משהו, היא תמיד משיגה אותו. היא עושה דברים בדרך
שלה, לא אכפת לה בכלל מה אחרים חושבים. אכפת לה רק מהדעה שלי,
כשחושבים על זה. אני מתחשבת רק במי שאני אוהבת, היא אומרת, וגם
זה כשהם לא דורשים ממני יותר מדי. אף פעם לא דרשתי ממנה יותר
מדי, רק ביקשתי שלא תכבה את השמש הזאת שלה. היא רק צחקה, ואמרה
שאני אפסיק לנסות להרשים אותה, כי היא כבר שלי.
אני אוהב את הניגוד הזה. את הכחול המיוחד הזה שלה, שבולט על
רקע השחור שהיא תמיד לובשת, על הרקע השחור של השער הארוך שלה.
בעיניי היא יפיפיה, ולא אכפת לי שיש אומרים אחרת. אומרים שהיא
רזה מדי, שהחזה שלה גדול מדי לגוף שלה, שהעיניים ענקיות מדי
והעור חיוור מדי לבגדים השחורים שלה. מאז שאני עם גלית, למדתי
לא להתייחס יותר מדי לדברי הסביבה, רק לדברי אלו שאני אוהב.
אני מסוגל להסתכל עליה שעות, כשהיא ערה, כשהיא ישנה, כשהיא
שוכבת במיטה על הצד, נשענת על יד אחת ומשחקת בשער באיטיות
מטריפה ביד אחרת, קוראת ספר בדממה כמעט מוחלטת, כשהיא עובדת
באטרף של יצירתיות ותזזיתיות על עוד קמפיין בשביל משרד הפרסום,
כולה שקועה בעבודה, שקועה כל כך עד שפצצה יכולה לפול לידה והיא
לא תשים לב, רק תעיף את הלכלוך מעל הדף ותמשיך לעבוד.

בתקופה האחרונה, השמש של גלית הולכת לה לאיבוד. לפעמים היא
פשוט לא זורחת בבוקר. לפעמים היא פשוט שוקעת מוקדם מדי. זה
מכאיב לי, אחרי הכל- היא אמרה שהיא מתחשבת רק במי שהיא אוהבת,
והיא אמרה שהיא אוהבת אותי, בכל הדרכים האפשריות. היא לא
מסוגלת להסביר לי מה קורה לה, אבל היא יודעת שקורה משהו, כל מי
שמביט בה יודע. פתאום היא לוקחת איתה מטריות כשהגשם יורד כמו
מטורף, ומשחקת בשער בחוסר סבלנות, כשהיא שרועה על המיטה שלי.
היא כבר לא עובדת בתזזיתיות ובכלל, ראשים כבר לא מסתובבים
אחריה. זה הורג אותי, להסתכל לה בעיניים ולא לראות שם את השמש
שלה.
"את הבטחת," אני לוחש לה לילה אחד, כשהיא שוכבת עם הגב אליי,
"הבטחת שלא תכבי את השמש הזאת שלך.". היא שתקה.
אני מוצא אותה בוכה יום אחד, יושבת בסלון שלי מול התנור, רטובה
עד היסוד מהגשם הירושלמי ולבושה בבגדים שלי. "איבדתי את זה,"
היא מייבבת. "איבדתי את זה. המשרד לא אישר את הקמפיין שעבדתי
עליו וללכת בגשם כבר לא מרגיש אותו דבר בכלל.". אני מתיישב
לידה, מלטף לה את הראש ומאמץ אותה לחיקי. "ובכלל," היא אומרת,
ומסתכלת לתוך עיניי, "אכזבתי אותך.". זו הייתה הפעם הראשונה
שהיא השאירה אותי בלי משהו לענות לה.
אנשים מתפתים לפעמים להסתכל לתוך ליקויי חמה, גם כשהם יודעים
כשהם יתעוורו, גם כשמזהירים אותם. אף אחד לא הזהיר אותי, שמבט
אחד נוסף בתוך העיניים נטולות השמש של גלית יעוור את חושי
לחלוטין.
שמתי לב למשהו." היא אומרת לפתע, ומתרחקת ממני. "התחלתי
להשתנות, אחרי שהקשר בנינו התהדק. ואתה יודע מה? אני לא אוהבת
את זה, לא אוהבת את זה בכלל. אהבתי את עצמי יותר לפני, לפני
שהיינו אתה ואני בצורה כל כך הדוקה ולוחצת."
"את מנסה לרמוז פה על משהו?"
"אני לא רומזת, אני אומרת. אני רוצה אותך מחוץ לחיים שלי".
לפני שאני מצליח להתחיל לעכל את המשפט שהיא ירתה אליי, היא
קופצת על הרגליים וגוררת אותי לחדר האמבטיה.
"תכנס." היא מבציעה על האמבט המלא במים ומצווה, ואני שוכב על
הרצפה ולא מבין בכלל איפה אני נמצא. "תכנס כבר נו. אתה הרי לא
מצפה שאני ארים אותך, נכון?"
מבולבל לחלוטין, אני נעמד, ומתחיל להתפשט. היא מחכה בצד בחוסר
סבלנות, עינייה נבובות. אני מרגיש כאילו מישהו חובט לי בבטן כל
פעם שאני מביט לתוך העיניים האלו ולא רואה שם שמש. היא מאיצה
בי שוב, ואני מוריד את הגרביים ונכנס לאמבט, נשכב בו ועוצם
עיניים. היא לוקחת תנור חימום קטן וזורקת אותו למים. הרגע ההוא
והלאה, יש לי חור שחור בזכרונות. מעין אזור מגודר, עם אינספור
שלטי "סכנה! הכניסה אסורה!"
לפעמים, אני הולך לבקר את גלית. אני רואה אותה משוטטת בגשם
הירושלמי בלי מטריה, עובדת בטירוף על קמפיין פרסום חדש. השמש
שלה חזרה לזרוח. בלילות, אני לוחש לה באוזן, שיש לה את השמש
בעיניים, והיא מחייכת מתוך שינה.