היא תנחת בשקט, בלי שום התראה על בואה הצפוי. לא תעשה הרבה
בלאגן, אפילו תגרור בעצמה את המטען למקום, ולא תשכח להוציא את
המתנות שהיא תביא. בנגיעות רכות, כאלו של אולי וכמעט, היא תגע,
תכשף. איך אפשר שלא להכנע לה, איך אפשר להתנגד. כמו החלילן
מהמלין היא תסחף אותך אחריה, לא תשאיר מקום למחשבות של היסוס
או הגיון, ובוודאי שלא מקום לחרטה. תגרום לך להתהלך כמו על ענן
של אושר, עם חיוכים לכל כיוון והתעלמות מוחלטת משאר העולם
שסובב אותך.
וכשם שתגיע, כך היא תלך. בלי שום התראה, תארוז את מזוודותיה
בלילה ותברח. תשאיר אותך ערומה, חשופה, כואבת. הבוקר יבוא, ואת
תתעוררי, תסתכלי על הגבר ששוכב לידך ולא תביני מה הוא עושה שם.
כל הדברים הקטנים, שנראו לך מקסימים כל כך, יראו לך פתאום
מטופשים להחריד, מחליאים אפילו. בזבוז זמן, תנחרי בבוז כל פעם
שישאלו אותך עליו ועל התקופה שהייתם ביחד, ותוסיפי שאת בכלל לא
מבינה מה עשית איתו ושזו לא הייתה אהבה, שסתם טעית.
ובלילה, תתכסי לבד בשמיכה, ותרגישי בודדה במיטה הגדולה, ותחשבי
שלא את עזבת אותו בעצם, אלא שמשהו עזב אותך, שמשהו נעלם פתאום,
ולא תביני מה.