אהובי הראשון, מואיז יוחנן
רס"ר תחזוקה בבסיס שדה תימן
בין השמירות, לבד על העץ
בליל של ריחות, חושני עד אין קץ
אבקת השריפה, מדי חיל-אוויר
פסיכוזות למואיז היו למכביר
הוא לבש בגדי צבא של חילות אחרים
ואני רקדתי סמבה בשק"ם חוגרים

היה לנו טוב אז, היה לנו חם
הרחנו ביחד מה שמעולם
לא הרחתי לבד.
לא אריח עוד שוב.
מואיז היה נאמן וקשוב

מואיז היה נאמן, ריחני
עד שלילה אחד סגן אלוף י. שני
קרא לי אליו להריח גויאבה
ומואיז קפץ ממגדל עם זהבה

כזה היה מואיז, עדין ונחמד
אבל לא עצמאי. שום דבר לא לבד.