איך אני אוהבת את כל אלה שחושבים שהם גדולים, משחקים עם הידיים
ואז חושבים שיש להם את כל העולם בין קצות האצבעות, משחקים של
ילדים בגן, שמחזיקים חול בידיים וחושבים שאם הם יאכלו אותו אז
יגדל להם ארמון חול בבטן. ילדים שמשחקים באמא ואבא ואף פעם לא
סבא וסבתא. ומין ניצוץ בעיניים שיתפתח לכמיהה בעתיד.
אז שם, מתחת לרצפה של מישהו אחר,
כמה נרות מקיפים מזרון זוגי ומשטח שכולו חופש אמיתי
ונוף לכל חיפה וגדר שתעצור את המחשבות מלהתגלגל
וכמה מילים שבקלות יכולות לממש את הכמיהה לפרפרים בבטן
ורצון עז לנשק ולברוח
תחת כיפה שמסתירה כוכבים
עם שמיכה שמכסה אנשים
עם כל התהיות של הרגע אצורות בתוך לב מזהב,
ורגע אחרי רגע שלא יחזרו
רגע שנעצר
עם מבט מבולבל בעיניים
כזה שמבין שארמון כבר לא יגדל בבטן
ושאגדות כן מתגשמות,
אבל לא במציאות. |
