22:30

"תסתמי את הפה שלך כשאני מדבר איתך!"
הוא צעק עליה, ולא השאיר לה סיכוי להוציא הגה בעשר הדקות
האחרונות שעברו, מאז שהושיב אותה על הכיסא. ולחשוב שהכל התחיל
ממשלוח פיצה רגיל. היא הייתה רעבה, הוא היה המסוקס המשביע,
וכדי להוסיף קצת "sugar, spice, and everything nice" הוא קשר
אותה, כיסה את העיניים וכלא אותה בחדר חשוך באיזה חור.
"תביא לשתות, מה כבר ביקשתי ממך?"
"את לא תגידי לי מה לעשות, כלבה!"
"נו מה אכפת לך, אני אהיה בשקט, רק תן לי לשתות כבר."
"את מבטיחה לשתוק אחרי זה?"
"מבטיחה, שבועת צופים." ולעצמה חשבה, רק שלא יוודע לו כעת שהיא
הייתה חברה ב"נוער העובד והלומד".
צעדים מרוחקים, צליל של ברז חלוד נפתח בחריקה, מים זולגים
בזרזיף שמשמיע קול מעצבן במיוחד. כעת הוא חוזר בשקט, גורר רגל
אחת שכנראה נפצעה כשהיא דקרה אותו בציפורניה בשעת החטיפה,
ומקלל חרישית לעצמו.
"הנה לך," הוא תפס את ידה בגסות, נתן לה לזהות את צורת כוס
הזכוכית הסדוקה, "אולי תברכי?"
"זה בסדר, אני לא דתייה."
"אולי כדאי לך להתחיל," נימה של צחוק בקולו, "כי אני לא מאמין
שתסתדרי בלעדיו. בעצם אני גם לא כל כך מאמין שתסתדרי איתו. את
יודעת מה? בעצם אני בכלל לא מאמין. ולא מצפה גם ממך."
מדהים, היא חשבה לעצמה, כמה שאדם כה גס רוח יכול לזרוק משפט עם
כל כך הרבה עומק לאחר כל כך מעט מחשבה. אולי זהו אדם שנח לדבר,
אבל התגלה עד עכשיו כלא נח להקשיב. בכל זאת, צריך לנסות ולפצח
את הקליפה הקשה שמתחתיה הוא חבוי. אולי שם גם נמצאת הדלת שלה
לחופש.
"תראה," היא התחילה בקול מתחנף, "אין ספק שהצלחת במבצע שלך.
אני לא יודעת מה המטרות, אילו השלכות יהיו לדבר, אבל למה כיסית
לי את העיניים? בין כך ראיתי אותך כשפתחתי את הדלת לשליח של
הפיצה."
"תראה," הוא עיוות את קולו כך שישמע גבוה מעט, בדומה לקול של
אישה, "אין ספק שאני צריכה להתחנף אליך כדי להציל את עצמי, אבל
חוץ מזה מעניין אותי מאוד לדחוף את האף שלי בעניינים שאינם
שלי."
"אני לא צוחקת, זה באמת חשוב לי להבין."
הוא צחק בקול רם.
"למה לך לצבור מידע שלא תשתמשי בו יותר מיום אחד?"
"מי אמר את זה? אנחנו שומעים רק על חטיפות שהסתיימו בכישלונות
של המשטרה והכוחות הצבאיים. תחשוב על כמה מקרים של פעולה
משטרתית מוצלחת מעולם לא שמענו."
הוא צחק שוב למשמע דבריה, אך בכל זאת הסיר את הבד השחור שכל כך
הפריע לה בהבנת שפת הגוף של החוטף שלה. לעיניה נתגלה אותו
נערמבוגר-גברצעיר שרק לפני שעתיים בערך הגיש לה מגש של פיצה
ריחנית.
"רק שתדעי לך שאני עושה את זה בהיסוס לא בגלל שאני באמת פוחד
מהצלחת המשטרה," חיוך קל על שפתיו הראה לה שהוא כנראה בכל זאת
לא כל כך גס רוח כמו שהיא חשבה. אבל מה זה רושם ראשוני?
"השוטרים האלו כל כך דפוקים, שהרבה מהם פשוט מבצעים פשעים בסוף
היום, רק כדי שהחברים שלהם יבואו לאסוף אותם לתחנת המשטרה
הקרובה, כי הם לא זוכרים את הדרך לבד. כמו ילדים בני שלוש
שמשחקים בחצר ושוכחים איפה הבית."
מצאה חן בעיניה המטאפורה הלעגנית שלו. מן הסתם זוהי דרך הפיצוי
העצמי שלו, מפני כשלונותיו האישיים. היא למדה על כך
בפסיכולוגיה, אך עדיין לא יצא לה להיפגש עם אדם שבאמת היה צריך
להשתמש בדרך הזו.

01:00

היא נזכרה לפתע בפרט מעניין, בו הבחינה בעת ציפייה דרך חלון
ביתה לשליח המיוחד.
"אתה יודע, מהרגע הראשון ידעתי שמשהו כאן לא מסתדר לי. שליח של
פיצרייה שמגיע במכונית פריווט?"
"את חושבת שזה מוזר? ומה את חושבת על איך שהגבתי לפי דירת
הרווקים שלך, שאת הפיצה שלך את אוכלת לבד? מגש שלם זה לא קצת
הרבה לבחורה כמוך? חשבתי שאתן מסוגלות לחסל לבד רק קרטונים של
גלידה, וגם זה, בתנאי שטח וסביבה מיוחדים. ובכלל - זה לא
עניינך..."
"...זה לא עניינך!"
התגובה המשותפת שלהם הפתיעה אותה.
"תגיד איך קוראים לך?"
"תראי, גברת..." הוא הרהר לרגע כמנסה להיזכר, "גברת אילנה
פישמן...". היא הרימה גבה, וכעבור רגע הורידה אותה למקומה
הטבעי. השלט, וודאי. על דלת הכניסה לדירתה תלוי שלט 'כאן גרה
לבד ובכיף - אילנה פישמן', "...הפרטים הנוספים שלי לא יעזרו לך
בשום דבר, כבר הסברתי לך. את לא הולכת לשום מקום."
"רק ניסיתי להיות ידידותית עד כמה שאפשר."
"אין צורך במחוות מיותרות. את באמת חושבת שאני אדם בודד? שאני
איזה סייקו שמחפש בידור לעצמו? היה לי מספיק מה לעשות גם בלי
לחטוף אותך."
"ובכל זאת, עשית את זה. למה?"
"הסקרנות הרגה את החתול, אילנה." נכון, חשבה לעצמה, הוא צודק.
קאטרין הייתה החתולה החכמה ביותר בעולם. עד ששמעה בום על-קולי
של מטוס וקפצה מהחלון כדי לראות מה קורה שם. ויותר לא הייתה.
כעת היה תורו לצימאון טבעי, וקפה שחור כמו שהוא אוהב היה
הפיתרון המושלם. הוא הרים את הכוס שממנה שתתה, והלך איתה לקצה
השני של החדר. צליל של זכוכית נשברת, משהו שם לא הסתדר לו,
והוא, במקום להתעצבן רק הודיע כמציג שחקנים:
"קובי, אם זה ממש מעניין אותך".

03:30

"מה אתה קורא?"
"לא משהו שיעניין אותך," הוא קבע נמרצות, והוסיף בגיחוך - "אבל
דווקא יש לי באוטו פיילה של גליונות 'לאישה' שהחברה הקודמת
השאירה בדירה שלי. שחכתי לזרוק אותם. מעוניינת?"
"כבר עדיף שתירה לי בראש עכשיו. אני לא סובלת את הפסולת
העיתונאית הזו."
"דווקא אי אפשר לומר את זה עלייך. לבושה על פי צו האופנה
האחרון, מאופרת בקפידה, בעלת דירה מסודרת, מן הסתם גם יש לך
רכב, מינימום טוסטוס, כמו כל סטודנט. ממש יצאת מאיזה עיתון
פמיניסטי."
"הבגדים זה מהחבר, סליחה, מהאקס, שעבד ב'קסטרו', האיפור מהחברה
ללימודים שעושה ג'ובים באיזה סוכנות דוגמנות, הדירה היא ירושה
מהדודה העשירה, שעדיף שהייתה תורמת לי את הדירה שלה בוונקובר,
והרכב הוא פייסטה שנת 88. וזה יותר זול מכל טוסטוס נורמלי
שתמצא בשוק. מבין? החיים פשוט סידרו לי להכיר את האנשים
המתאימים."
הוא נאנח, סגר את הספר שהחזיק עד עתה והניח אותו על השולחן
הקטן שביניהם, "החטא ועונשו". מעניין מה יהיה עונשו של זה. היא
ניסתה לפתח שיחה בכיוון קצת אחר.
"אז מה, חובב של קלאסיקנים רוסים?"
"לא, פשוט אני קורא כל מה שקשור ברצח וכסף," הוא ענה לה
בציניות וקרץ בחיוך, אך תפס את עצמו בטעותו הטאקטית, ומיד
החמיר פנים אליה, "שאדע איך להתחמק אחרי שאקבל את הכופר וארצח
אותך." היא דווקא ניסתה לרכב על הגל הידידותי.
"רצח וכסף? למה להתאמץ בקריאה? יכולת ללכת לכל איטליז סמוך,
לראות איך הקצב מוכר בכסף ללקוחות שלו גוויות שהוא רצח במו
ידיו לפני מספר שעות."
"צמחונית, יפת נפש?"
"טבעונית, יפת גוף."

05:00

"לוחץ לי. אולי תשחרר את הידיים? מילא אני לא אברח כל עוד
המפתח אצלך בכיס."
"אולי. אבל תקראי לי שיכור סמכות. אני לא משחרר אותך כל עוד
האבא שלך לא ממלא את כל התנאים שקבעתי לו."
"מה קבעת לו? מיליון דולר, במזומן, בשקית אשפה שחורה, שיבוא
לבד, את השקית שישים במכונית הלבנה עם תא המטען הפתוח במגרש
החנייה הנטוש? כל הבולשיט המצוייר הזה?"
"דווקא לא, אבל יותר מאוחר היום תדעי."
"יופי, כבר חשבתי שאתה נאיבי שמושפע מסרטים. לאבא שלי אין כסף
כדי לחמם את הבויילר כשבא לו להתקלח. דרישות כאלה היו מוצלחות
בדיוק כמו לבקש מבודהה להתגייר על סמך דבריו של טומי לפיד."
"דווקא ניסים קורים, ואפילו גדולים כל כך. אבל אל תערבי
פוליטיקה, אני שונא את זה. שעון מראה חמש, עוד מעט כבר
שמונה."
"ומה יש בשמונה?"
"משחקת אותה ראש קטן?"
"משחקת אותה ראש חושב."

06:30

לבסוף שיחרר את ידיה. אחרי שהפצירה בו שלא תנסה לברוח.
"מתחרט?"
"על מה?"
"כבר שש וחצי ועוד לא צלצול אחד. כנראה שאבא שלי לא מעוניין
לבצע את ההוראות שלך."
"ואת לא מתחרטת על זה שקנית את הפלאפון הזה?" הוא נופף מול
עיניה במכשיר הנוקיה הקטן, "את איתי כבר עשר שעות ואף אחד לא
מרגיש בחיסרון שלך."
"עשיתי הפניית שיחות לבית, ואם לא שמת לב - הבטרייה גמורה."
"אה, נו טוב. מיי מיסטייק."
"לא נורא, אתה יכול לרשום את המספר שלי אצלך. לך אני אענה."
"על מה את מדברת?"
"זה לא ברור? מקודם החמאת לי על הלבוש, האיפור, אני מניחה שאני
גם לא טיפשה במיוחד. השארתי רושם טוב, לא? גם אתה לא נראה רע
במיוחד, ואם לא הקטע הזה עם החטיפה, נו, אתה יודע על מה אני
מדברת, הייתי מתחילה איתך בפיק-אפ באר. חוץ מזה, שאני דווקא
אוהבת קלאסיקנים רוסים."
"תודה רבה על ההזמנה, אבל אני מעדיף לחכות."
"לחכות למה? את הכסף לא תקבל. או שאתה מחכה לאישור מאבא שלי?"
"מי אמר שאני מחכה לכסף? את תצחקי..."

08:00

צלצול הסלולרי שלה העיר אותה. "For Elise". תמיד אהבה את
בטהובן, ובמיוחד להתעורר לצליליו, ואפילו מושמעים בצורה
אלקטרונית עשוייה להחריד. היא הבינה שנרדמה לשעה בערך, לאחר
הלילה המתיש והמעניין שהיא עברה. הבחור המגודל הבין באפוס,
מיתולוגיה יוונית, שירה מודרנית, אופנה, כלכלה, פילוסופיה ובכל
דבר שבו היא ניסתה להתקיל אותו. וכן, הוא שנא פוליטיקה.
הוא ענה לטלפון, "כן כן, בטח, תודה רבה אדוני, אתה לא תתאכזב,
אני יותר מבטיח ממקווה. בטח שהיא בסדר, לא עשיתי לה כלום. אולי
רק בילבלתי לה קצת יותר מדי את המוח בידבורים. לדבר איתה? היא
ישנה, כמו מלאך. אני לא רוצה להעיר אותה, אבל אני אמסור לה
שהתקשרת. אין בעיה. נשתמע."
"מי זה היה?" שאלה בקול עייף ופיהקה, "מישהו שרצה לדבר איתי?"
"עזבי, לא משנה, הרסת את כל המשחק, בכלל לא בא לי יותר," הוא
ענה כעוס מעט, "בואי, אני אחזיר אותך לדירה שלך." הוא הוציא את
המכשיר שלה מההטענה והושיט לה אותו.

08:30

הוא עצר את הרנו 5 שלו על יד הפייסטה שלה שחנתה ממש מול הכניסה
לבניין. היא התירה את חגורתה והביטה אליו בהערצה סמויה, אך גם
בשאלה חבויה, כמחפשת תשובות על הפנים המסקרנים האלו שלידה. לכל
דבר יש יד מכוונת, גם לניסים קטנים.
"תישני טוב אילנה," הוא אמר לה, "בערב אנחנו יוצאים ביחד. אל
תדאגי, יש אישור. הכל בהסכמה מלאה. אני מבין שהמשחק של 'חוטף
ובת ערובה' לא מצא חן בעינייך כל כך. אולי תאהבי יותר את
'השוטר והאסירה הנמלטת'. יש לי את המספר שלך."
היא נשקה על לחיו אינסטינקטיבית, ופתחה את הדלת.
"בוקר טוב קובי. חלומות פז."
הרנו התרחקה. היא הביטה אחריה בהרגשת געגוע, ולא הבינה מדוע.
היא הביטה ברשימת השיחות הנכנסות. על הצג היה כתוב "קובי" בשעה
8:00.