עיניים יוקדות באפלה,
עוקבות אחרי טורפם.
יער אפל סוגר על ההולכים,
פחד מתגנב אט אט ללב.
טיפש מי ששם את מבטחו בידי המזל,
ציות עיוור לפקודה, שניתנה בידי עלוב נפש-אדם!

רעד מתפשט בכל הגוף, שיניים נוקשות באפלה.
ידיים עיוורות למחצה מחפשות חום.
שקט, כול היער עוצר את נשמתו בציפייה, לקורבן.
אפילו הרוח הפסיקה לנשוב... . הכל קפא במקומו.
                                                   
חלק מספר השירים העתיק של לט'רית'
                     

היה זה ליל ירח מלא.
הפמלייה נצמדה זה לזה, אינסטינקט משחר הימים.
הם הלכו בדממה, קול פסיעותיהם לא נשמע.
שבועות ארוכים הם בדרכים, מחוייבים הם לשבועה של המלך.

הם התקרבו למקום המיועד... האוויר נהיה קריר והירח נראה בקושי,
מאחורי העננים הכבדים, לפניהם היתה חומה של ערפל סמיך כחלב.

הראשונה ממעלה פסעה קדימה בפתאומיות, ידיה אוחזות בחוזקה בחרב.
קול צעדיה הקפיץ את אנשיה, וכשאור בעינייה וכתר זהב לראשה, היא
זרקה אחורנית את ראשה בהתרסה-חובתה למלא את נדר אבותיה, זיכרם
מקולל לעד!
החבורה הסתכלה בה בשתיקה... מתחמקים ממבטה המאשים.
מלכתם הסירה את בגדיה ושלחה תפילה קצרה לאלה. היא התקדמה צעד
נוסף לעבר הערפל, כבר לא מרגישה כלום...
בצרחה נוראית היא שלפה את חרבה והסתערה לעבר האפלה והלא נודע.


המשמר עמד במקום למספר רגעים, אז הסתובבו יחד בפתאומיות
והתחילו להתרחק בצעדים איטיים.
ולמרות הכול, תקווה קטנה בליבם: אולי מלכתם תישרוד... אולי לבה
טהור מספיק וכל המסע היה לשווא... אולי...

הם צעדו שעות ארוכות, לאט, ראשם מעורפל, ממלמלים תפילות
ומכופפים את גופם הגבוה והכחוש קדימה ואחורה. עיניהם עצומות
בחוזקה, שמה יראו מישהו מיושבי היער המקוללים ויזהו את אחד
מבני עמם.

לבושים שחורים, שערם הכסוף כמעט ולא נראה מתחת לברדס הכבד,
החלו השומרים להתפלל ביותר התלהבות, וחלקם הרים קולו בשירה
שהלכה והתגברה. תקוותם החלה לפרוח  וליבם המלא חום... חום
אנושי.

תקיעת קרן נשמעה בפתאומיות ושברה את השירה, השומרים קפאו
במקומם בפחד... רק שבועתם מחזיקה אותם.
צרחה חייתית פילחה את היער והעירה את כל הזוועות שבו, ממלאת את
ראשם במראות זוועה וקורעת את אוזניהם. יצורים שעד אז התקיימו
רק בסיוטים פתחו את עיניהם והשמיעו את קולם.
הברית נשברה ושבועתם נשכחה! השומרים לא עמדו במיבחן, הפחד גבר
עליהם והשאיר מחשבה אחת בראש... לברוח!!!
הצעדים הפכו למהירים, יותר מהר, רוצו טיפשים! הימלטו והצילו את
עצמיכם!

השומרים הפילו את חרבותיהם וציודם והתחילו להימלט, ענפים
הצליפו בהם עד דם, עפר בעיניהם, עיוורים מפחד וחרשים למחצה,
צרחות מפלחות את ראשם... כאילו באו מהשאול עצמו.
קול שבירה נשמע מאחוריהם, ריסוק עצים וקולות זעם וכאב.

כאן הם נפרדו, כל אחד לעצמו, בני הבליעל רצו לתוך החשיכה
בעיוורון, דינם נגזר!

וכך, זה אחרי זה הם נפלו, אם מפאת התשישות והחולשה ואם מרוב
שלא העזו להמשיך לבדם. חלקם אבד ביער, חלקם נבלע בצל, וחלקם
קפא במקום לעד... פניהם מעוותות בפחד חסר שם.

רק אחד התייצב מולה, היחיד ששמר למלכתו אמונים, נתינה לעד.
הם עמדו זה מול זה, עיניה בערו בזעם וייסורים, גופה מעוות
ומכוסה רפש וכתר זהב עדיין לראשה.
רחמים עלו בליבו של לריון: זאת מלכתו? אהובתו האמיצה נהפכה
ליצור, אותם תעבה בכל לבה - כמה הגורל התאכזר אל מלכתו חשב.
לריון ידע את חובתו, ידיו רעדו כשהוציא את חרבו, אותה חרב שהיא
הניחה בידיו יום קודם.
הוא חיכה רגע נוסף, מחפש משהו בעיניה, ניצוץ של תבונה, אהבה,
משהו.
אך היה זה רגע יותר מדי...

היצור נהם בסיפוק... זרק את כיתרו, ונעלם בתוך האפלה שביער,
כשהוא גורר מאחוריו את הגופה.