כמה רציתי לגעת בך שוב. להרגיש שוב את עורך המחוספס קמעה תחת
אצבעותיי, שזה עתה שייפתי וסידרתי. לכבודך. כמה רציתי לנשקך
שוב. להרגיש שפתייך המלאות תחת שפתיי. להריח את ריחך המתוק
לאחר המקלחת, אחרי 3 שבועות בשדה. כמה רציתי לראותך שוב...
ועתה, רק את מראהו של ארונך מונמך לתוך האדמה - רואה אני. ארוך
שנשא את דגל המדינה עד לא מזמן, חובק את ארונך בידיעה שמותך
לעד יקשר בשם המדינה הארורה הזו. המדינה שנשבעת להגן עליה. שגם
אני נשבעתי להגן עליה.
ההתרגשות שגאתה לצד הגאווה שצימחת לאורך השניים האחרונות,
הוחלפו בדאגה נצחית לנשמתך. בדאגה נצחית לגורל המדינה שבשמה
נהרגת.

בחרת ללכת על הבחירה הקשה, הלא מקובלת באזורנו. בחרת לשרת
בחטיבה שאת שמה פיארו שוב ושוב. בחרת לתת מעצמך פעמיים, פעם
ראשונה כשהלכת על השירות הקרבי, כשברור שיכלת לשרת בתור עתודאי
במשרד ממוזג ונוח. פעם שנייה, כשבחרת לתת מעצמך עוד שנים,
משנותייך הטובות, בכדי להנהיג את הצעירים הבאים שגם כמוך בחרו
להגיע למקום הדורשני הזה.
אמרת לי פעם בעודנו שוכבים בחדר שלך על המיטה הקטנה, ראשך
בחיקי, וידיי מלטפת את מה שנותר משערך - לאחר התספורת הצבאית
האחרונה, אמרת לי שאנשים לא מבינים לעיתים שמדובר ביותר ממאמץ
פיזי. לחיות בשטח ימים ארוכים, לשכוח לעיתים כיצד החיים נראים
שם בתוך עמקי המדינה, במרכז תל אביב, זה מאמץ נפשי, שדורש את
כל הריכוז שבעולם. להזכיר לעצמך שאתה חייב לחזור אחרי ה21
שסגרת, בשביל החבר'ה, בשביל האחות. בשביל אבא. שיושבים בבית
ומחכים לך. שמטיילים באותו מרכז תל אביב, ובשבילם אתה בשטח,
קרוב יותר מפעם לאבד את הצלם האנושי שלך.
כמה הערצתי... סליחה. מעריצה אני, את החלטתך לשרת כקצין. אם עד
לא מזמן נלחמת בתוך השדים הפנימיים שלך בכדי לשמור על צלם
אנוש, עכשיו אתה בוחר להנחיל לדור הבא את המחויבות שהתפקיד
דורש. בחרת לחנך ולהעביר להם ערכים שלעיתים לא היית בטוח שיש
בך. אבל אני... אני תמיד ידעתי שיש בך את מה שנחוץ. את האהבה
למדינה הזו ראיתי בעינייך בכל פעם שלבשת את המדים הירוקים
המגוהצים. תמיד מגוהצים. תמיד מכובסים כשיצאת. תמיד נראית
במיטבך. גם כשלבשת את מדי העבודה המרופטים והיית מלוכלך אחרי
מבצע באיזה ביצה, עדיין הקרנת את הניצוץ הזה בעיניים. הניצוץ
שנחקק בזיכרוני לעד. החיוך שנקבר יחד איתך ומה שיכלת לתת.

איני מעוניינת בניסיונות הנחמה שהוצעו לי. איני מעוניינת
במילים מזדהות וקלישאות מטופשות. אני מעוניינת בדבר אחד ואותו
לא אוכל לקבל לעולם.

המדינה הארורה שלקחה אותך עדיין דורשת ממני, את מה שדרשה ממני
גם לפני שנרצחת. המדינה אינה יודעת להגיד: "עצור" ולתת לכל אמא
את הזמן הראוי, להתאבל על בנה הצעיר. המלחמה נמשכת גם שניות
אחרי שאותו כדור פילח את ליבך לשניים. המלחמה נמשכת גם שניות
אחרי שאותו כדור פילח את ליבי ונשמתי לרסיסים...