פורסם ב"הורים וילדים" גליון מרץ 2003

כל מי שהחזיקה ברשותה בן זוג, בשלב זה או אחר של חייה, יודעת
את האמת המרה: גברים לעולם אינם רבים.
החלק השני של המשוואה שלעיל הוא כמובן הטענה הגברית, שרק אנחנו
הנשים רבות. למעשה, טוענים אי אלו מבני המין המסוקס, אם לא היו
הם, הגברים, נאלצים לחיות איתנו, לא היו יודעים הם מהי מריבה
כלל.
ובכן, לא עוד. כבר לקחנו על עצמנו יותר מדי אשמות והאשמות.
עוד בהתחלה, בשחר האנושות, היינו כולנו לילית וחוה: מסיתות
ומדיחות, מניפולטיביות וערמומיות. אחר-כך, בחשכת ימי הביניים,
הועלנו על מוקדים כי ידענו לקרוא, או כי גידלנו חתול, ולכן
היינו מכשפות. אפילו לפני מאה שנה, בתקופה הכאילו נאורה של
תחילת המאה העשרים, הסכמנו בהכנעה לטיעוניו של פרויד שכל דבר
רע, החל מאורגזמה מוחמצת וכלה בעבריינות נוער, נובע מאיתנו.
פולניות או לא, תמיד היינו אשמות. תמיד לקחנו על עצמנו כל
אשמה, מופרכת ככל שתהיה. תמיד התנדבנו לסבול. ובכן, לא עוד, לא
כאן.  הנה מגיעה האמת:
גברים יודעים לריב! גברים יודעים יופי לריב. גברים יודעים
לריב כל כך טוב, עד שלפעמים הם מצליחים להעביר לנו חצי מריבה
מעל הראש, או מתחת לאף, בלי שנבין בכלל שאנו בעיצומה של מתקפה.
גברים רבים יופי, ולא צריך לרחם עליהם. ולא, הם לא למדו את זה
מאיתנו, אל תאמינו לטענה המגוחכת הזאת. אחרי הכל, מי היה יושב
במערה עם הילדים, ומי הלך להרגיז עדרי בקר פרה הסטוריים? נכון.
זה הם, לא אנחנו.
אממה, הם כל כך ערמומיים, הציידים הפרה הסטוריים שלנו, כל כך
זריזים בהתחמקויות ובפזצטאות, עוד מימי תנועת הנוער העליזים,
עד שאנו לא רואות את הריב בפעולה, אלא רק אחרי, כשכבר מאוחר
מדי. נותרים רק עקבות עשן וטביעות רגליים בחול, והגבר שמישיר
מבט מולך ומיתמם: "אני? רב? אני לא רב. אני אף פעם לא רב.
מקסימום, אני עונה לך. זו את שרבה." לכי תוכיחי.
לפיכך, על כן ולשם מטרה נעלה זו, אני מתכבדת להגיש לך את
המדריך המקוצר לזיהוי, סימון ונטרול הגבר הרב. לפעמים מספיק רק
לאתר אותם בפעולה, כדי לדעת איך להתנהג. לפעמים צריך לעשות
משהו יותר אקטיבי, שיניח אותם במקומם הנכון, כלומר, מובסים
בוויכוח. כך או אחרת, דעי את האוייב, וזכרי: זה הם התחילו.

ההופכיים
ההופכיים עובדים על נוסחה פשוטה מאוד: אסור לכעוס עליהם. כל
כעס שמופנה כלפיהם הוא בגדר חטא איום ונורא. מכיון שחטאת
כלפיהם, הם מיד כועסים בחזרה, והכעס שלהם, סורפרייז סורפרייז,
תמיד נחשב יותר.
את לא חייבת לפצוח בריב עם הופכי מצוי. מספיק שתעבירי עליו
ביקורת, ולו הקלה ביותר. או אז משנס ההופכי את מותניו, ומזדעק:
"את כועסת עלי? את כועסת על כזה דבר טפשי? זו אשמתך! אם את
כועסת על כזה דבר, זה סימן שלך יש בעיה, לא לי!" והנה נפלת בפח
של ההופכי: את כועסת, משמע את אשמה.
ובכן, מה אפשר לעשות עם הופכי שכזה?
אבחון פסיכולוגי מהיר: ההופכי מקורו בבית בו היה אסור לריב,
וגם לכעוס, ולכן הוא רואה את הכעס כבעיה, ולא כתוצאה של בעיה.
מה לומר לו, למסכן? "אתה, חביבי, נכה רגשי. עדיף להיות כעסן
ובעייתי כמוני, מאשר נכה רגשית כמוך!"

הגנבים
הגנבים הם סוג של פולנים, אולי בגלל שיש להם החוצפה "לגנוב" לך
את הכעס והעלבון, וכמובן להעלב יותר. כל ניסיון להתעמת עם גנב
יסתיים בהכרח בהתנצלות על שפגעת ברגשותיו.
את יכולה לבוא אל גנב ההעלבויות ולומר לו שנעלבת ממנו, ומיד
ימלאו עיניו דמעות: "את נעלבת ממני, ממני, שאני כה אוהב, ורוצה
רק בטובתך? איך את יכולה לחשוב עלי דבר שכזה?" את יכולה לבוא
לגנב ולומר לו שאת כועסת עליו, והוא תכף יודיע לך שזה כלום
לעומת איך שהוא כועס עליך...
מה עושים עם גנב העלבויות?
אבחון פסיכולוגי מהיר: פולנים, פולנים, פולנים. הגנב בא מבית
בו מי שנעלב, הוא מי שצודק. מי שבוכה יותר, מקבל יותר סימפטיה.
כשם שאומר פתגם חביב: למה הציר החורק מקבל את כל השמן?
מה לומר לו, למסכן? הכי פשוט הוא להקפיד להעלב יותר. "לא
מותק, אני נעלבתי ממך. אני היא המסכנה, אני זו שנפגעה, לא
אתה". מכיון שמדובר בפולנים, אל תתפלאי אם לא תצליחי. לפעמים
עדיף לוותר.  

השתקנים
הנחת היסוד של השתקן גורסת כי כעס הוא רגש נחות ופרימיטיבי,
שאינו יאה. עדיף, כך מאמין השתקן המצוי, לשתוק יומיים ולהביא
את אשתך לידי טירוף מתון, מאשר לשחרר חלילה איזה רגש שיכול
להתבטא ככעס לא הולם ולא ראוי.
האישיות השתקנית, בעידונה וביכולת ההמנעות שלה, מתאימה יותר
לאירופה הישנה והטובה מאשר למזרח המיוזע והאזייתי.  השתקן יבחר
תמיד בשתיקה, אם יאמין שהחלופה היא להסגיר רגש הדומה לכעס, או
אפילו לווכחנות.
לשתקן אין כמובן משפטי מפתח, כי הוא שותק. אם השתקן יחשוב שהוא
עלול לשחרר משפט לא נחמד, או אפילו מעורר ריב, חלילה וחס, הוא
מיד ישתוק, ליתר ביטחון, עוד יומיים, ויהיה חסר מודעות לכך
שהאישה שלידו לא יכולה להרדם בלילה מרוב משפטים שממלאים לה את
הראש.
אבחון פסיכולוגי מהיר: לשתקן יש המון רגשות בפנים, ונראה לו
שביום בו הם יצאו לאויר העולם, העולם יחרב. השתקן אינו חושש
ממריבות, כפי שהוא חושש מעצמו, ומהיכולת האמיתית שלו לריב.
מה לומר לו, למסכן?: אין טעם לשתוק בחזרה, כי אז לא תדברו
בכלל. אין טעם לכעוס, כי אז הוא ישתוק יותר. להציע טיפול
פסיכולוגי, ולחכות לריקושטים שיגיעו. והם יגיעו.

המתעלמים
אם השתקנים הם אירופאיים, והגנבים הם פולניים, הרי שהמתעלמים
חייבים להיות בריטים במקורם. המתעלמים לעולם לא יודו שהם רבים,
או שרבים איתם, או שהם מצויים בלב שטח אש שלעומתו עזה נראית
כמו שוויץ. המתעלמים, נכון.. מתעלמים. לא, את לא כועסת עליהם
בכלל, ולא, את לא צועקת ולא מביעה פקפוק ביכולות בסיסיות שלהם,
כמו יכולת ההבנה, או החשיבה, או האבהות. שום דבר לא קורה,
האויר נקי ממתחים והכל סבבה, תודה ששאלת.
אם תבואי בטענות למתעלם מצוי, הוא יעביר נושא וישאל אותך אם
שילמת את החשבון של החשמל. אם תצאי מהבית בטריקת דלת נזעמת,
הוא ישאל אותך בשובך איך היה ואם נהנית. אם ההתעלמות שלו תוציא
אותך מכיליך עד שתצעקי עליו את כל אותם הדברים שעיתוני הנשים
אוסרים לומר בזמן מריבה.. נכון, הוא שוב יתעלם, כך שלפעמים,
להתעלמות יש יתרונות.
אבחון פסיכולוגי מהיר: פחד גדול מאוד ממריבות, אולי עוד מבית
ההורים. אמונה בכך שמריבה תביא לכך שהשמיים יפלו על הראש.
מה לומר לו, למסכן? אולי שאם ימשיך להתעלם, את תפילי לו את
השמיים על הראש. יש לשנן לו כמו למוגבל: "עכשיו אני רבה איתך
כי..." "עכשיו אני כועסת עליך כי..." המינוס הוא כמובן, שאת
בעצם מודה באחריות למריבה.

התוקפים
מכל סוגי הגברים אוהבי המדון והריב, התוקפים הם הסוג הפשוט
והנחות ביותר, שלא לומר המחובר יותר, לאותם גברים פרה הסטוריים
שהלכו מכות עם עדרי בקר וממותות.  התוקפים לא מטרידים את עצמם
באסטרטגיות מחוכמות, ולא מיגעים את מוחם במחשבות על איך להוכיח
שהם צודקים, או איך להראות שהם טהורים ותמימים. התוקפים רוצים
רק לנצח, רצוי מהר, רצוי בנוק אאוט, ולשם כך הם מחזירים את כל
מה שנאמר עליהם, בחזרה, לאמור: "הכל עובר אליך, וקקה בידיך".
אם תבואי, כך לדוגמא, לתוקף ותאמרי לו במופת של שנינות וחשיבה
מעמיקה, שהבעיה שלו היא שהוא מדחיק רגשות ובעצם הוא כועס עליך
במקום לכעוס על אמא שלו, הוא יאמר לך מיד שאת היא זו שמדחיקה
רגשות ושלך יש בעיות עם אמא שלך. הוא לא צוחק, והוא בטוח שהוא
מאוד מתוחכם, ולך נותר רק לדבר אל הקירות. הם לפחות לא עונים.
אבחון פסיכולוגי מהיר: גם התוקף חשוד בפולניות. הוא משוכנע
שאסור לו לצאת אשם, כי אז יצא "הרע"  ולא יוכל להיות המסכן
שמקבל את כל האמפטיה.
מה לומר לו, למסכן? שהוא לא מבין כלום בפסיכולוגיה, ושיעזוב
את אמא שלך בשקט, ואה, כן, שאת תאהבי אותו גם אם הוא יצא אשם.


המכחישים
המכחישים, כשמם כן הם, חיים בהכחשה. אין דבר שמפחיד אותם יותר
מלחשוב שהם רבים עם זוגתם האהובה, כי הם חוששים מאוד לצאת
אשמים. לפיכך, לא משנה מה היה, מה קורה ומה את רוצה שיהיה,
המכחיש בשלו: הוא מכחיש, ולא קרה כלום.
אם תבואי למכחיש שכזה בטענות או בכעס, המכחיש ימהר לבשר לך שאת
לא כועסת, רק נדמה לך. אולי, תוהה המכחיש, אולי היה לך יום קשה
ואת עצבנית, או אולי את חווה הפרעה הורמונלית שקשורה בימות
המחזור, ואם את בהריון, סימן שאת עצבנית בגללו חודש לפני
שההריון מתחיל, ועד שהילד בן שנה.
המכחיש המצוי אוחז בנטיות ריאליות, ורואה בכל מה שקשור לרגש
הפרעה לאורח חיים הגיוני ומסודר. נסי לכעוס על מכחישן, והוא
מיד יסביר לך שאין לך סיבה לכעוס, ושזה רק נדמה לך.
אבחון פסיכולוגי מהיר: או שהמכחישן מפחד נורא מכעס, וצריך
לבדוק מה בדיוק היה אצל ההורים שלו בבית, או שהוא פולני שלא
רוצה לצאת אשם.
מה לומר לו, למסכן? אכן, בעיה. התגובה שלנו להאשמות בדבר
הפרעות הורמונליות, גוררת לעיתים התנהגויות הורמונליות. נסי
להתאפק, ולספק ניתוח הגיוני וקר של כל הסיבות שלו להכחיש.
לפעמים זה עובד.