שמולקי התעורר עם חיוך. הוא החל עבודה חדשה, עבודה עם שליחות.
הוא היה שליח פרחים. חמוש ברכב לבן לתפארת, במפה חצי-חדשה
ובדליים של רצון טוב יצא שמולקי למשימתו. משימה לא קלה זו
הייתה. קורי עכביש-הספק נטוו בחשאי בפינות הטנדר הלבן...
הרדיו הזהיר בנימוס: "קצת עומס תנועה פה ושם עקב תאונה כך וכך,
ואולי איזה פקק בין מחלף זה לזה באיזה הכביש שכוח אל. אה-כן!
דרך-אגב פתחו לא מכבר את המחלף החדש לחו"ל, מאזינים יקרים, אנא
שימו לב, כולכם מוזמנים."  
שמולקי נהג ופיזז בהנאה בעוד רגלו האחת מתופפת בקצביות על הגז
והשנייה אוחזת בקלאץ'. הוא נתקל באיזה פקק-שעם קטן באזור רמת
השעון, אבל הוא שלף אותו ללא בעיות ולגם שמפניה תוססת. שרשרת
המשלוחים הובילה אותו לאזור תל-הביב.  
שמולקי כמעט והבחין בצל קטן בראי. גובהו היה שישים מטבעות,
וממצחו בצבצו שתי קרניים. ריח של תיש היה לו וחיוך מחודד עם
שיני-שום קטנטנות. אותו יצור מאוס, שהובא לקיום על-ידי היום
השישי בשבוע, צחקק ברשעות והפך את הכתוביות במפה של שמולקי
באצבע-צרידה: צפון היה למערב ומזרח לדרום.  
שמולקי הציץ במפה והופתע לגלות שהיעד הבא היה עוד דרומה. הוא
ניסה למצוא את הנתיב הנכון בכביש איילון המהיר. במקרה אז
הופיעו שני שדונים בלתי-נלאים רכובים על טוסטוס זעיר ופרשו
לפניו מסלול חדש. היה זה מסלול שהוביל לכיוון העיר יבנה, אך
השלט הצביע לעבר הבירה. הנתיב היה לנחש-מחלפיים מפותל שהתרחב
והיה לדו-מסלולי ולתלת-מסלולי ויותר. הוא הוביל, לא פחות ולא
יותר, לאזור חו"ל.  
מעשה שטן הופיע רכב תמים לפני הטנדר של שמולקי, ולפניו עוד
אחד, ועוד חמישה לפניו, ועוד עשרה מקדימה... ועוד כמאה שבעים
רכבים נוספים עד האופק המר. השעון צחקק בציניות מעושה. הטנדר
הלבן, ששיתף פעולה באופן כה משכנע עד כה, חשף את פרצופו
האמיתי, השדי. הוא השתעל וקרטע, וקרץ שלוש פעמים בנורית
אין-לי-דלק.  
הכביש התפתל שמאלה באיטיות. באופק הופיע צמד פועלים קטנטנים,
כמטר גובהם המשותף (ללא הקרניים). הם עטו מעיל צהוב-כתום של
מע"ץ ובארבע ידיים מהירות כסופה הפיקו צומת פקוק, רמזור הססן,
ושוטר מנומנם. המכוניות התקועות געו כעדת פרות רעבה, עד
שסוף-סוף השתכנע הרמזור והוריק. שמולקי נטל את המפה המקולקלת
והציץ בה בחטף - שמאלה, ישר, עוד שמאלה אחד... צומת שלישי
מימים ימימה.  
אט-אט נחלץ הפקק והטנדר דהר אל התהילה. כבר היה צהרים. נותרו
עוד שלושה משלוחים. שילוט מבולבל התריע: ימינה - לבת-ים, שמאלה
- ניו-יורק, ימינה - לראשון, שמאלה - לציון, ישר - ליבנה.
שמולקי עצר בצד. שדונצ'יק אחד משך באפו (של שמולקי), כיווץ את
שפתיו וחיבר את גבותיו. הוא התבונן במפה, והופתע לגלות שהכביש
עליו הוא רכב בשעה האחרונה אינו מופיע בה כלל. איך לעזאזל זה
קרה? איך הוא הולך כך שולל?  
לא עוד! הוא הכריז, מעכשיו הוא ייסע בזהירות רבה, במהירות רבה,
ובדיוק לאן שצריך. שלושה שדוני יום-שישי צחקקו בתא המטען. השעה
הייתה כבר שעת צהרים מתקדמת. צבא של שדונים מזעיר ועד מגודל
זומנו למבצע חשאי של סוף השבוע. תוך דקות ספורות הם תפרו,
הנדסו ומתחו ושברו וחידשו ושיפצו את רשת הכבישים הארצית. ללא
כל התרעה הופיעו רמזורים באמצע הדרך, מחלפים וערים חדשות צפו
והובאו לקיום. יהוד הפכה לאזור, דרך-ראשון הייתה לציון-דרך,
ונפתחה-תקווה חדשה מכיוון צפון-מזרח: המשלוח הגיע ליעדו.  
שמולקי זוכה בשני ש"ח על הטרחה הרבה, והמשיך בדרכו הארוכה
והארורה צפונה (כך הוא חשב לפחות). השמש קרצה לו במראה. רק עוד
שני משלוחים נותרו לפניו.  
שדון גאז חדר למנוע ופצח בריקוד מטורף, מושך בקלילות
בגל-הארכובה ומאיץ בבוכנות. הרכב השתגע, החל לקרטע, לרעוד כמו
שיכור בלילה קר. הוא החל לעקוף אוטובוסים, מוניות, אופנועים,
רכבות, מסוקים, ניידות משטרה המומות. כרוח סערה עצבנית הטיס את
גלגליו כעשרה סנטים מעל האספלט. רצועות התלוננו, ניידות יבבו,
חמורים נערו בצופר כנהגים. אפילו הטרמפיסטים, שכבר היטיבו
להכיר את שמולקי החביב, נסוגו צעד אחורה בבהלה וכמעט נפלו
לכביש מהרוח. שדון גאז צחקק בעליצות והזריק עוד דלק
לצילינדרים.  
שמולקי הבחין ביצורים הקטנים שהתרוצצו, עקפו וריחפו לידו ברכב,
בכביש, מעליו, חמושים בדאונים ממונעים, אופנועים זעירים
וגלגיליות. גוש בצק מרובע נתקע בגרונו, והוא צרח אותו החוצה:
"איפה אני לעזאזל? מה אני עושה כאן? מה זה כל השדים האלה?"
יום שישי הנורא צחק את צחוקו האחרון. שעת השבת הגיעה - שבת
מנוחה. שבת הקדושה. היא הופיעה בגלימה אדמדמה בין הערביים,
ועטפה את כל השדים והרוחות וקטפה אותם מזרועותיו השחורות של
היום השישי.  
בזה אחר זה החלו הקטנטנים להתמוסס, ואחריהם השדונצ'יקים פרשו
ונעלמו בצלליות בקרן הרחוב. לבסוף גם השדי-תיש המזוקנים היו
לצללים וזחלו לתוך החריצים של המדרכות.  
"אני בפתח-תקווה עכשיו, אבל כבר נורא מאוחר - אולי נוותר על
המשלוחים. קריית-אונו ופתח-תקווה... איזה טירוף, למה שלא נדחה
ליום ראשון... הזר לא כשר. נעצור רגע אחד בצד, ונבדוק. הרי אין
דרך מתקווה לאונו, לא במפה הזאת לפחות. אולי ניסע בחזרה?"
דרך נס הופיע הבית המתאים, מחייך וטוב-לב, עם חצר וגינה
פרחונית. שמולקי שם ת'זר בכניסה ונסע הלאה לדרכו.
בארגז מאחורה נותר שדון-זר אחד, שננטש על ידי כל חבריו. שמולקי
איחל לו שבת שלום, "ואולי נתראה בשבוע הבא."