רוח נשבה במדבר. הערב ירד.
שבוע עבר מאז שיצאנו למשימה. נפלה בידי הזכות לבחור את החיילים
הטובים ביותר. כאשר יצאנו לדרך היינו חבורה מלוכדת של שבעה
נמרים מחושלים, מלוכדים ונטולי-פחד. כל מה שעמד לנגד עינינו
היה ביצוע המשימה. עד כה עמדנו בה לא רע. הגענו לאמצע הדרך
כמעט. נותרנו בהרכב מצומצם ומובחר של שלושה: אני, הנווט והצלף.
הסתדרנו לא רע בכלל.  
הובלתי את חיילי למקום לינה בין שתי דיונות גבוהות. הדלקנו אש
ואכלנו מזון משומר לארוחת ערב. ישבנו ברוגע, ללא דיבורים
מיותרים. חילקנו משמרות. שני החיילים ויתרו על המשמרת הראשונה
לטובתי. הם הלכו לישון.  
צבוע מפוספס צחק ברשעות מראש הדיונה. גירשתי אותו בצעקות.
התיישבתי על גזר עץ חצי מאובן ליד האש. ניסיתי להפעיל את מכשיר
הקשר, אבל לא הייתה תשובה. שקלתי להחליף בטריה. מילאתי מים
במימיות שלי. קצת לגמתי מהמים - רק לבדוק שהם עדיין טריים.
התבוננתי בכוכבים, ובחנתי את ציר התנועה שלנו במפה. היינו בערך
באמצע הדרך. שעה ארוכה התעמקתי במפות. קראתי במפה עד שהבחנתי
בכל תלולית בשטח, בכל דיונה, בכל ואדי קטן. יכולתי אף לזהות
הרים מסוימים באופק, ונדמה לי שאפילו ראיתי את המקום שאליו
אנחנו צריכים להגיע. בתום המשמרת - משכתי עוד כמה דקות בשביל
הכיף - הערתי את הנווט. הוא אמר לי לילה טוב.  
זיעה דביקה העירה אותי למחרת בבוקר. השעה הייתה מאוד מאוחרת
והשמש ניצבה במקום טוב מעל האופק. הסתובבתי לצד אחד, ושאלתי את
הצלף איפה הנווט. אחר-כך שאלתי את הנווט איפה הצלף. לא הייתה
תשובה. מסביב היו רק שאריות של המדורה הקטנה, הציוד שלי וגזר
עץ אשר עליו פיסת נייר קרוע. הם כנראה יצאו לבחון את השטח.
כל-כך מסורים ונאמנים הם היו. חבל שלא כל החיילים שלי היו
כמותם.  
ניסיתי לקרוא את פיסת הנייר. בהתחלה לא הבנתי את הכתב. זה לא
היה ברור. רק אחרי שסובבתי את הפתק ארבע פעמים הצלחתי לקרוא:
"בהצלחה אחי, ניפגש בסוף על כוס בירה קרה. אתה מזמין."  
אני מזמין? אני מזמין? אני --- הייתי בהלם! הם נטשו אותי?! איך
הם העזו לעשות את זה? חוצפה ממדרגה ראשונה.  
לגמתי מעט מהמים שמילאתי במימיות בערב. הם היו פושרים. לא נותר
לי אלא להמשיך במשימה לבדי. המשכתי ללכת. הלכתי כל אותו יום,
עם הפסקות קצרות כל שעתיים שלוש. לפנות ערב הגעתי לדיונה
ענקית. כל צעד קדימה גרר אותי שניים אחורה. זחלתי למעלה באפיסת
כוחות, מיובש לחלוטין ומלא חול. זה לקח לי כמעט שעה או שעתיים.

עצמתי עיניים והנחתי את ראשי על החול. נצנוץ הבזיק במרחק. משהו
מתכתי - אולי מימיה! אולי משקפת? אולי סתם פחית? בשארית
כוחותיי זחלתי לשם. מצאתי את החפץ המבריק. זו הייתה טבעת. טבעת
כסופה. ענדתי אותה על אצבעי והיא התאימה בדיוק - כאילו הכינו
אותה במיוחד בשבילי, והניחו אותה לחכות לי כאן באמצע המדבר.  
ליקקתי שפתים, עצמתי עיניים ושפשפתי את הטבעת. ענן חול שדומה
היה בצורתו לקבצן מיואש אפף אותי.  
רציתי להמשיך ללכת. להגיע כבר. קמתי וכשלתי. המשכתי ללכת.  
יד חמה הונחה על כתפי. הסתובבתי וראיתי אותה. קסדה של שיער
נחושתי עטפה את פרצופה. עיניה השחורות בהקו בשמש. על אפה הקטן
היה מרוח ענן של נמשים. מתחת היה זוג שפתיים מלאות בתשובות
מסתוריות. פניה זרחו כאילו נמתח עליהן מסך מים מרענן. היא עמדה
קרוב. ממש קרוב. במרחק נשיקה. הקסם שבעיניה לכד את מבטי.
"שלום," זרקתי לה.
"שלום."
"מי את?"
"קופי."
"קופי? אני לא יודע מה אתך אבל אני עומד למות עוד מעט. אני כבר
מתעלף."
"אתה עומד למות?"
"עוד מעט. אין לי עוד הרבה מים."
"מה אתה עושה כאן?"
"אני במשימה חשובה."
"איזו משימה?"
"משהו סודי. . . כואב לי הראש קצת. אני רק רוצה לישון. . ."
"שן."

התעוררתי למחרת בבוקר. היא ישבה לידי בשיכול רגלים - כאילו
מרחפת מילימטרים מעל הקרקע.  
"את עדיין פה?"
"אתה זימנת אותי."
"מה?"
"הטבעת. אתה קראת לי."
הטבעת עדיין הייתה על ידי, "את אמיתית?"
"כן," היא הושיטה את ידה וליטפה את ראשי. אמיתית מאוד.
"איך הגעת לפה?"
"הייתי פה כל הזמן."
"הבנתי. ומה---? מה---? מה את עושה כאן?"
"אני לשירותך. יש לך שלוש משאלות."
"שלוש משאלות! את רצינית? מה שאני רוצה?"
"כמעט כל דבר."
"מכיוון שאני עומד למות, אני חושב שזה יהיה זמן מתאים לנשיקה.
הרבה זמן לא התנשקתי עם מישהי. נשיקה אמיתית---"
קופי התבוננה בי מקרוב. היא אחזה בראשי בחמלה, ויכולתי לחוש את
הבל פיה החם על אפי. לשונה הציצה בין שפתיה הדקות. ניחוח של מי
ורדים עלה משערה. שפתותינו נצמדו והתנשקנו. זה היה דביק
ומרענן. ממש כמו למצוץ בעדינות תות בשל עד שהוא כמעט מתפוצץ.

היא פקחה את עיניה השחורות-בוערות, ומילאה את חזה באוויר מדבר
טרי. אני פשוט עצמתי עיניים והפסקתי לנשום. הייתי יכול להיעלם
מהעולם באותו רגע. לתמיד.  

למחרת המשכנו ללכת. קופי סיפקה לי מים טריים, לחם ופירות שלוש
פעמים ביום. סיימתי לאכול צהרים ושאלתי אותה: "אפשר עוד אחת?"

היא חייכה ורכנה אלי. נשקתי לה על הפה, "תודה קופיפה. התכוונתי
לעוד משאלה. אפשר?"
"בבקשה."
"תמיד רציתי להיות חכם, לדעת יותר ממה שאנשים רגילים יודעים,
יותר ממה שמישהו אי-פעם חשב או ידע. אני רוצה לדעת הכל. שכל
הידע ביקום יהיה נגיש לי. אני רוצה את זה. האם זה אפשרי?"
"אם זה רצונך - אז כן."
"מה ז'תומרת? יש איזו בעיה?"
"לא. . . כל משאלותיך הן . . . צו-קודש בשבילי."
"הכל בסדר קופי?"
"כן. . . אני חושבת שכן."
"מצוין. תעשי את זה. קדימה. אני מסוקרן."  
קופי נשמה שבע נשימות עמוקות, וניצבה מולי. בתוך עיניה הייתה
סערה של ברקים כחולים. היא הרימה את מבטה לשמש, ונמשים פיזזו
על לחייה, קופצים ומתעוררים לחיים. היא תפסה אותי ונשפה עלי
ענן של קסם. שאפתי אותו לתוכי. הוא היה קריר וכחלחל - כמו מים
צוננים. ראייתי התערפלה, וצנחתי על החול החם - מעולף.  
 כאשר התעוררתי, קופי הייתה הדבר הראשון שראיתי. היא רכנה
לצידי והתבוננה בי ללא כל הבעה על פרצופה. הרגשתי חלש מאוד
ועייף. מוחי היה עמוס במחשבות טריות ובלתי מוכרות. הראש שלי
רחש כמו קן צרעות. קמתי על רגלי, והסתובבתי. ידעתי את הכיוון
הנכון.  
"בואי נלך לשם."
 היא התרוממה והלכה לצידי. כעת ראיתי אותה כפי שהיא נראתה
באמת: נערה חסרת גיל, קפואה בזמן וכלואה בתוך טבעת. קיימת אך
ורק כדי למלא משאלות של אחרים.  
המשכנו ללכת בקצב קבוע - לא מהר מדי - במשך שמונה או תשעה ימים
להערכתי. שלוש פעמים ביום היא הגישה לי מזון. לא דיברנו הרבה,
כי אני כבר ידעתי הכל. פעם או פעמיים ביום היא שאלה אותי אם
אני רוצה עוד משהו. היה לי הכל. כל מה שאי פעם רציתי לדעת.
הראש שלי היה כל-כך כבד.  
 באמצע הלילה הגענו לסוף המדבר. הרמתי את רגלי וידעתי שאדרוך
על שיח ירוק. למחרת תפסנו טרמפים על הכביש לווגאס. עלינו על
טויוטה חדשה בצבע ירוק מטאלי.  
 "לאן אתה נוסע ?" שאלתי מאחורה.  
 הנהג, גבר צעיר עם זיפים בני יומיים, אמר שהוא מגיע לווגאס,
אבל הוא ייקח אותנו בשמחה לכל מקום שנרצה. הוא קרץ לי במראה.
נחמד מצידו.  
 "באמת?" שאלתי.
 "כן, אם תיתן לי כמה דקות לבד עם הנכדה שלך."  
 "סליחה?!" איזה חצוף.
 "אני רוצה כמה דקות לבד עם הבחורה."
 "מה זאת אומרת?"
 "מה לא הבנת?" הנהג האט את הרכב מעט.
 "איך ידעת שהיא הנכדה שלי?"
 "יש דמיון מסוים. . . אני חושב. היא ירשה את העיניים שלך."

 קופי חייכה בעצב. היא נצמדה לדלת ושילבה ידיים על החזה. מבטו
של הנהג חקר אותה כל הזמן במראה.  
 התבוננתי בידי. ראיתי שק עור בלוי ומקומט, מלא עצמות וגידים.
ראשי פעם בקצב מטורף. הרגשתי בחילה, "תעצור בצד!"  
 פתחתי את הדלת ונפלתי החוצה. הקאתי על החול. קופי הייתה
לצידי. היא החזיקה את גופי הזקן.  
 "כמה? כמה זמן עבר?" קולי נשבר בגרוני המר.
 היא לא העזה לענות לי.
 "כמה שנים? עשרים שנה? חמישים שנה?"
 היא הינהנה בראשה הקטן.  
 "זה לא יתכן! אני בן שמונים. מה עשית לי?!"  
 "המשאלה שביקשת - צריך הרבה זמן להגשים אותה. שנים ארוכות.
עכשיו אתה כבר יודע הכל. אתה מבין למה."
 "כן, אני מבין," בכיתי את כל הדמעות שלי.
 לאחר שהנהג התייאש ונסע, קופי שאלה אם אני רוצה עוד משהו.  
 "אני לא יודע . . ."
 "אתה יודע הכל. תחשוב טוב."
 "אני מפחד."
 "מהמוות?"
 "גם ממנו, אבל בעיקר מהחיים. איבדתי את החיים שלי. אני זקן."

 המשכנו ללכת לצד הכביש.  
 "רגע! חכי רגע! אני רוצה. . . אותך! איך שהיית כשנפגשנו פעם
ראשונה, כשהיית מלאך יפהפה. ואני רוצה להיות צעיר וטיפש כמו
קודם."
 "אני מצטערת, זה בלתי אפשרי."
 "אין דבר כזה בלתי אפשרי. את יודעת את זה."
 "אבל אתה לא מאמין בזה. אין לך אמונה. הקסם שלי לא יעבוד
עליך."
 "למה לא?"
 "זה נוגד את חוקי האנטרופיה."  
 "אז מה?"
 "כל מה שנוגד את האנטרופיה לא יכול להתקיים, ואתה יודע את
זה. רק מי שלא יודע את זה יכול להשתמש בקסם הפוך."
 "לא אכפת לי. תעשי הכל. רק תחזירי את המצב לקדמותו. אני רוצה
אותך - לאהוב אותך שוב."
 "אתה מוכן לוותר על הכל? על כל הידע שלך? כל מה שקיבלת ממני
במשך שישים שנה. לחזור להיות אדם רגיל?"  
 "לא! לא הכל! רק מה שצריך. תשאירי לי קצת . . . את יודעת."  

 "אתה לא מבין? כדי שהקסם יפעל, אתה צריך לוותר על כל מה
שקיבלת. הכל! אחרת אתה תהיה בן חמישים, או משהו כזה."
 "אני לא יודע. תעשי מה שנכון, קופי. אני סומך עליך."
 היא ניצבה קרוב מולי והחלה לשפשף את כפות ידיה במהירות.
ראיתי שם תערובת של עור, גידים, שרירים ועצמות מתוקות. הכל
התלכד ונעשה חם. לוהט! היא סימנה לי לרכון על ברכיי, וליטפה את
ראשי ביד ימינה. היא הייתה רותחת, שורפת, בוערת. היא נגעה
בראשי וחדרה פנימה וגיששה באגרופה. היא אספה הכל באצבעותיה.
הכל היה שחור. התעלפתי.  

כאשר התעוררתי הייתי לבד. משב רוח רומם את נפשי ויצאתי לטייל
במדבר. לא ידעתי לאן אני הולך, פשוט רכבתי על הרוח. אחרי כשבוע
נתקלתי בשלד אדם טרי. שני נשרים רבו על שאריות הסחוס בין
חוליות השידרה שלו. על אצבעו הייתה טבעת חלודה של פחית קולה.