שוב אני באה, מניחה זר, פרח, פתק... ומתקשה לעזוב.
בכל פעם לפני שאני יוצאת מהבית אני אומרת לעצמי למה בכלל ללכת
לשם.. להסתכל על שם ואבן, בשביל מה זה טוב?!
הרי אתה בראש ובלב תמיד, ולא בתור שם ולא בתור חתיכת שיש,
אתה נמצא שם עם רגשות, מחייך, צוחק, מדבר.
אבל אני באה בכל זאת, וכשאני באה... בכל פעם קשה לי יותר
לעזוב.
ואני מדברת אליך ומקווה שאיכשהו אתה יכול לשמוע אותי,
לראות שאני שם, שבאתי כי אני מתגעגעת.
ואז כשמגיע הזמן לעזוב מתחילות להציף אותי מחשבות,
מליוני מחשבות.. אתה מסתובב לידי, אני פשוט לא רואה אותך, אולי
אפילו מחזיק לי את היד שאני לא אלך.
רוצה להגיד לי שהחומות האלה מסביב בית הקברות, שזה הגבול, שעד
לשם מותר לכם להגיע ושאוסרים עליכם לעבור אותן. ואתה צועק לי
לא ללכת. אבל אני לא שומעת אותך, ואני לא רואה אותך...
וכל שנותר לך לעשות זה לחכות לפעם הבאה שאבוא.
אז אתה נצמד לגדר ומנופף לי לשלום.
תמיד... תמיד אני מביטה לאחור לפני שאני עוזבת לגמרי.
אולי אתה באמת שם,
ואולי אתה באמת יכול לראות אותי ולשמוע אותי.

אני מקווה שכן, שאתה יכול לראות מה שקורה כאן
שאתה שמח שהכרתי את המשפחה שלך.
לירן, אני מקווה שאתה יודע שאני כל כך מצטערת שלא עשיתי את זה
כשהיית בחיים, אני מקווה שאתה סולח לי על זה!
רציתי להגיד גם תודה, לא אמרתי לך תודה. אולי אמרתי אבל לא
מספיק פעמים. תודה על הכל... על ההודעות לפלאפון כמו פק"ל כל
בוקר, על העידוד כשלא הכל אצלי היה טוב, על הקרמבואים ששיכנעת
את קובי להביא לך מהחדר אוכל וכמובן נתת לי כי ידעת שאני חולה
על הדבר הזה שנקרא קרמבו.
אני זוכרת שתמיד היית צוחק ולא מבין איך בגוף כל כך קטן נכנסים
כל כך הרבה קרמבואים.
אני כל כך מתגעגעת לשטויות האלה שהיינו עושים.
עשרה חודשים אחרי ואני עדיין לא מבינה למה זה בכלל היה מגיע לך
ולמה אתה לא כאן, למה דווקא אתה מכולם שילמת את המחיר הכל כך
כבד הזה.  כנראה שזה משהו שגם לא אבין לעולם.

14/1/05