תנועה הורגשה מכיוון השדות הלא זרועים. התקדמות מסויימת שאם לא
תפסה עינך במקרה, לא היית מרגיש בה. היו אלו השבלולים שיצאו
אחרי הגשם, מבלי לפחד מהעולם המחודש. מזדחלים בין שברי
השלוליות, בוהקים כמתחדשים ויונקים את אדמת השביל בהתקדמם:
ינוק והלוך, ינוק והלוך.
אין רגע יפה מזה, כשגשם מטפטף על ראשנו. ידי בידך, צועדות אנו
בגן בו לא קיים דבר מלבד עצים ומים, אנחנו והשבלולים. אין רגע
אמיתי מזה כדי להרגיש את מה שבינינו: יד ביד, ואינני חושבת על
אף מקום אחר.

הגשם לא הפסיק לטפטף מאז שהכרנו. שתינו משתעלות, נרטבות
ומעבירות את המאורעות בציפייה לפעם הבאה שניפגש. בדעתי את
מלאכית יפהפייה שמוכנה להישאר כאן, על אדמתי, בשבילי. ואני? את
מי את רוצה, מלאכית שלי? נסיכת קרח, ילדה מבולבלת?

עכשיו זה קרה. הבאתי אותך לנקודה שממנה, אולי, אין דרך חזרה.
למרות כל המילים שיצאו מהלב בפגישות האחרונות, לפתע פרצה האמת
מתוכך. אז הבנתי שבאמת לא ניתן להסתפק בחיבוק או בנתינת יד. אז
הבנתי שאת מטילה ספק ביחסים האלה, שלנו. בתוכך מסתובב שדון
קטן, חצוף, וחושב בשבילך מחשבות שאולי את מפחדת להעלות בדעת:
"אולי היא עושה לך רע", "אולי צריך להתנתק". אני, הרי ידעתי
שזה יקרה. אמרתי לך מזמן שנגיע לנקודה בה אתחיל להיות צינית
כלפייך ובאותה הנקודה תתחילי להטיל בי ספק, להפסיק לראות בי
יופי אלא עוד אדם שמקשה על ליבך.

השבלולים, לפעמים הם מאבדים את ביתם ונאלצים להזדחל הלאה,
בכאבים קשים מנשוא.

זה קרה לי כבר עם כמה אנשים, אבל עמך זה שונה. הכאב מהפגיעה
שפגעתי בך הגיע מהר מהמצופה. הדלת לחדר הלב שלי נשארה תמיד
סגורה בפני כל מאן דהוא, אבל את משום מה, הצלחת לפתוח אותה.
ולאחר מכן, נשארת עומדת כך, במפתן. נכנסת-לא נכנסת, כי בכל זאת
לא רשמתי שם את שמך.
אני לא יודעת מה אני מרגישה. הרעיון המתקבל ביותר על הדעת הוא,
שהקשר הזה לא מתאים לי. שאם היה זה "זה", הייתי מזמן קופצת
למים מבלי להביט האם עמוקים הם אם לאו. אך אם כך, למה אני
עצובה עכשיו? מדוע קשה לי כל כך? משום שהיום הבנתי שאנו
מתקדמות לדרך ללא מוצא. היום ראיתי את מה שעשיתי לך ונתקפתי
בחילה. את עומדת במפתן חדר לבי ומביטה עם העיניים האמיתיות
ביותר בעולם ואני לא מסוגלת להישיר מבט, לחבק עד הסוף.

עכשיו, מחנק בגרוני, עיניי דומעות כי הבנתי שלמרות השבלולים
ולמרות הקסם, אולי דרכנו נפרדות.

ואת יודעת, השבלולים הם כל כך קטנים, אף אחד לא ממש שם לב
אליהם.