הגופה שלה מונחת מולי ערומה כביום היוולדה ובכפפות הגומי אני
מחלל זכרה. היא חסרת אונים אל מולי וזה העיתוי המושלם לבצע בו
זממי. רחצתי ידי שבע פעמים בסבון ומים ושפשפתי היטב למניעת
זיהומים. נטלתי את סכין האיזמל וחתכתי חתך ארוך ודק לאורך
בטנה. פשפשתי בין הקורקבן והתוספתן של היצירה הספרותית הזו.
אחרי הכל ניתוחי תוכן מסובכים מאוד, הבעיה ברורה. הכותב לא
הבהיר את עמדתו בברור ועכשיו מוטלת עלינו החובה לנתח, לפרש
ולסרס את היצירה. העברתי צינור דק דרך המעי הגס וכל הדם נשפך
החוצה במחאה אילמת על מעשיי. אבל כך עשו גם קודמי,
אינטלקטואלים רהוטי כרסות שניתחו את היצירות הגדולות ביותר
לחלקים קטנים. פוררו אותם עד שמאסו במשמעות ועכשיו הן לא כלום
כי אם עפר נטול תוכן.

זה ניתוח מסובך, חיכיתי להזדמנות הזו שנים. קראתי כל מידע
אפשרי על הפציינטית ועכשיו אני מוכן לפרק אותה לגורמים ולתת
להם משמעות חדשה. חדר הניתוחים מעלה ריחות צחנה. כליל קוצים
מונח על ראשה ומבטא בשלמות את העוול שנעשה ליצירה המורכבת
ומלאת היסורים הזו, אבל מה לא עושים כדי להוכיח לעולם שאתה
יודע טוב יותר.