התחלתי את הדרך לא מזמן, החוצה, אל החיים.
אך ככל שאני מתקרב ליציאה, היא מתרחקת ממני...
אז אני כל הזמן נשאר, רחוק כל כך ממה שאני יודע שאני יכול
להפוך להיות.
ובינתיים, מדלג מעולם דמיוני אחד למשנהו, כמו דולפין הצולל
לתוך עולמות, שואב מהם את כל המיוחד והמעניין שבהם עד
שנמאס...
ואז מזנק החוצה חזרה...
אל התפל:
העולם שאני חיי בו, שכל כך שקוף לי עד כמה שהוא ריק מתוכן.
אל הלא-כלום, אל הצביעות, אל הריקנות...
ובין שלולית עולם דמיוני אחד ועד לבאה אחריה, בעודי באוויר
המת, סורק בחיפושי אחריה. אותה יישות חמקמקה אשר רק אצלה
המפתח...
אין מנוס מכך, כל כך הרבה "אחרות" חלפו על פני כבר במשך השנים,
כולן, באופן כל-כך בוטה מנושלות ממה שיש לה, לאותה אחת...
המפתח ההכרחי לצורך הגילוי של עצמי, של כולי. העצמי אשר רק
איתו אני יכול לפרוץ החוצה, דרך היציאה...
אל הקיום!
אין מנוס מכך, זו הדרך היחידה...
ועד אז:
הכל רדום, תקוע בעולם ישן.
תקוע בין חושך לאור.
כמו זומבי,
מחפש,
מחכה,
עד מתי? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.