הקירות הלבנים נראו שחורים ומאיימים והסדינים שנפלו מהם כאילו
סגרו אותי במאין כלוב לחיות.
אני לא יכולה להזיז את גופי רק אישוני מרצדים בחולשה ימינה
שמאלה למעלה למטה, פרצופי נפוח ובוער, מלא בתפרים חדשים ודם
חצי קרוש, באפי דחפו שני צינורות שעברו לאורך פניי, אני אפילו
לא יודעת כמה משיניי עדיין במקומן, מה שבטוח הוא שלדבר אינני
יכולה ואני רוצה לצעוק לבכות ולצרוח!
כל מיני צינורות חדרו לתוכי דרך ידיי ונראו בחבלי תלייה
המחוברים למכונות שיכולות למשוך אותם בכל רגע ולקרוע אותי, את
רגליי כלל לא הרגשתי - אבל ראיתי אחת מהן מגובסת וקשורה מעלה.
כואב לי כל כך בין הרגליים הכל קרוע ושורף אני מרגישה שוב ושוב
את הסיוט חוזר והולם בי, אני לא יודעת בכלל אם אוכל ללדת אי
פעם והמחשבה הזו הורגת אותי הרי אני אמורה להתחתן בעוד
שבועיים... אני שוכבת בחדרי בבית החולים סגורה במחיצות בד
ובוכה כל היום, אני מרגישה כל-כך חסרת אונים שלעיתים נעתקת
נשימתי לשניות ספורות ואני מתעלפת, אולי זה בגלל התרופות
שמזריקים לי ישר לווריד.
לא מוכנה לאכול כלום ולא מוכנה לדבר עם אף אחד אפילו לא עם תום
חברי לחיים. אין לי חשק ואין לי כוח אפילו להתרחץ אני מרגישה
כל כך מזוהמת ומלוכלכת מבפנים - בחיים לא אוכל להירפא ממה
שהגורל עולל לי... אני נחבטת יום וליל במחשבות על תום שלי, האם
הוא ירצה אותי אחרי כל זה, אני נראית נורא, בקושי נשארו לי
פנים, גופי נראה כמו בובת טלאים ומי ידע אם אי פעם אצליח בכלל
להביא ילדים... אז למה שהוא ירצה בי בכלל אני תוצרת דפוקה!
בכל לילה כאשר אחראית מחלקה מכבה אורות ואני נשארת לבדי בחשכת
"הכלוב" שלי, הסיוטים עולים וגועים ואני נתקפת חרדה להבזקי
האימה המבעיתים שאני זוכרת מאותו לילה גורלי ששינה את חיי מקצה
לקצה.
דווקא באותו הלילה רבנו, למה?
למה דווקא באותו לילה הייתי חייבת לעשות לו הצגת כוחות ובאמצע
הלילה לקום ולעזוב ישר ממיטתנו, למה דווקא באותו לילה סוער וקר
לא חשבתי ופשוט עזבתי אותו ואת דירתנו הקטנה באזור המפוקפק של
העיר? יורדת במדרגות הבניין סוערת מעצבים רגעיים, יוצאת אל תוך
הסמטה החשוכה והארוכה מאוד שמובילה מבנייננו אל הרחוב הראשי,
אני תמיד פחדתי  ושנאתי את הסמטה הזו, היא תמיד מלאה בנחותי
הלילה, תמיד תום היה מלווה אותי עד לרחוב ושם היה מחכה איתי
למונית הלוקחת אותי לעבודה ואף פעם לא חציתי את הסמטה לבד,
משום מה הפעם לא חשבתי, הייתי עצבנית מדי ופזיזות השתלטה על
ההיגיון.
אני לא אשכח איך בעודי פוסעת במהירות ולא שמה לב לצדדי תופסת
אותי יד מאחור ומסובבת אותי... הייתי בטוחה שזה תום אך
כשהסתובבתי בצעקות המכוונות לתום כבר היה מאוחר מדי. הוא הפיל
אותי ארצה ולפתע תפסו בי ידיים מכל הכיוונים והתחילו מושכים...
ההוא שדחף אותי לקרקע החל להכות אותי באגרופיו מכות נמרצות
לפנים. צרחתי אך קולי הלך ונחלש, נחנקתי מהדם וצחוקם המפלצתי
התגבר עליי... ראשי נע שמאלה ימינה בקצב האגרופים ודם כיסה את
עיניי.
הרגשתי איך קורעים מעליי את המכנס ומותחים לי את הרגליים עד
שאגני לא יכול כבר ונעצר, לא יכולתי לצעוק ובקושי יכולתי
לראות. הרגשתי כמו חתיכת בשר שמעבדים, הם נכנסו אחד אחרי
השני... קורעים אותי לגזרים מבחוץ ומבפנים לא עניין אותם שנזל
לי מלא דם הם המשיכו ודחפו ויצאו ודחפו ללא כל רחמים, הרגשתי
את נשמתי יוצאת ופורחת לה... אפילו היא עזבה אותי שוכבת כמו שק
חבטות ונאנסת באכזריות על ידי מפלצות אדם.
אני לא מסוגלת יותר בקושי לבכות אני יכולה, במאמצים רבים עונבת
לצווארי את צינורית האינפוזיה ונופלת עם הראש כלפי מטה לעבר
הרצפה.