כולם יושבים צפופים ביחד בחדר קטן וחשוך ומחניק.
אם זו הייתה סיטואציה אחרת כבר מזמן היו צעקות ותלונות
ולחשושים, אבל, שקט...
אפילו לא חושבים להוציא מילה מהפה.
מתחילים להקריא את השמות של קרובי המשפחה שנספו בשואה.
כל אחד מחכה בסבלנות. לא נקבע תור, כל אחד קם, אומר את דבריו
ומתיישב עם הנר הדולק ביד.
אפילו אני, שמתחמקת מדיבור לפני קהל בכל הזדמנות, קמה ומדליקה
נר לזכר אחות סבתי ומשפחתה.
אני מסתכלת מסביב ורואה אנשים בוכים ונדהמת שכמעט כל החדר קם
ואומר לפחות שם אחד.
מתחוור לי שכל עם ישראל, לא משנה המוצא, קשור קשר הדוק.
הדבר האיום הזה שנקרא "שואה" נוגע לכולנו ומכאיב לכולנו, בין
אם איבדנו משפחה בשואה או לא.
זה כואב. זכרון כואב של משהו שרובנו בכלל לא חווינו על בשרנו,
אבל חווינו דרך סבתא, דרך סבא, דרך הקרובים של החבר או
הסיפורים של השכנה.
עצוב לחשוב שדבר כל כך נורא שמעדיפים לשכוח, הוא הדבר שמחבר
אותנו יותר מכל דבר אחר למורשת שלנו, לאהבת הארץ.
חזרתי מהמסע מלאת גאווה והערכה מחודשת למולדת, למשפחה, לחברים,
לכל מה שטוב בחיים שלי. לפעמים צריך להיזכר בדברים הרעים על
מנת להעריך את הדברים הטובים באמת.
תמיד הייתי אופטימית, והמסע הזה חיזק בי את התכונה הזאת. אני
אמשיך להיות אופטימית ואני אמשיך לזכור את הדברים הטובים.
ובשביל זה צריך לזכור גם את הרע.

לזכור ולא לשכוח.