זה יהיה סיפור, הסיפור הראשון האמיתי שלי, סופסוף אני מספיק
מוכנה.

לראות אותו עומד בצד ולנשוך את השפתיים,
לרצות אותו ולהישאר רחוקה.

זה לא סיפור, זה מונולוג כנראה, או שיר, או אולי סתם קטע
מהחיים.

עוד אדם ששונא אנשים כפייתיים, לא מבין את מהות האהבה
ואולי הבעיה שוב אצלי ואני מגזימה ונהיית קרצייה.
אולי אסור לי להגיד שאני אוהבת יותר מדיי כי זה מבריח אנשים,
אולי אני צריכה להתרחק למרות שאני רוצה להיות קרובה,
במילא בסוף אני תמיד נשארת לבד עם הדמעות.

הנה הדמעות כבר מתחילות לזלוג על הפנים... זה בלתי אפשרי
כבר.

קשה לרצות אנשים של היום, יש להם דרישות גבוהות מדיי לאהבה,
הם לא מבינים את הפשטות והיופי שבה, הכוח שיש לה,
איך אפשר לאהוב כשאנשים לא מבינים?

אני חייבת להביא טישו, עוד מעט אני אמשיך...

הם לא מבינים את המהות שלנו, ללא אהבה או אהבה על תנאי,
הם לא מבינים שאהבה זה לפי הלב ולא לפי המחשבה;
הרי המחשבה עצמה עוזרת בקיום האהבה כשהאהוב נמצא בה,
או שאולי גם זה רק בראש שלי ואני לא מסתכלת מסביבי.
אני שונאת תנאים, נמאס לי להיות "על תנאי" כמו אסירה של
החיים.

עוד פעם התחלתי עם העצבים שלי, אני צריכה לשתות קצת מים
להירגע.

ואז הוא מגיע ולא מתייחס אליי,
רק כשאני איתו בחדר שלו הוא קצת אנושי כלפיי,
אנשים עם שני פרצופים, זאת לא הפעם הראשונה.
שוב אני מרגישה לבד בבועה מהחיים, לא קשורה לכלום, לאף אחד,
עד שהוא מגיע הוא כבר רוצה ללכת, לברוח, לתפוס ממני מרחק.

אוף אני רוצה לראות אותו כבר, איזה מעצבנת אני!!!

אני מודה, הנשיקה הכי מדהימה הייתה איתו
והיא הייתה הנשיקה הראשונה שלי,
גם כל היום ההוא שהייתי איתו היה המדהים ביותר,
כנראה קיוויתי מעבר לגבול המציאות,
מה רציתי?, רק שיאהב אותי קצת, שיחבק ולא יעזוב,
שנמשיך להתנשק כאילו אין מחר, לנצח,
כנראה שהנצח היה קצר מדיי, אולי יקר מדיי,
אולי זה לא היה נצח בכלל ופיתחתי יותר מדיי ציפיות.

אני נשמעת כמו זקנה בודדה, אולי אני כזאת בנפשי?

כנראה שהחיים לא מחזירים טובות לאלה שמנסים באמת,
רק לאלה שלא מרגישים, אולי רק לאלה שרוצים טובות,
לא לאלה שבאמת מאמינים ומנסים ועוזרים לתקווה-
אחרי הכל הם כבר יכולים להסתדר בעצמם.

אני אוהבת את שיר האהבה הזה, הוא נשמע כל כך קרוב למציאות,
אולי "קרוב" זה לא מספיק בשביל להיות אמיתי.

ולמה אנשים מסתכלים רק על היופי?
כולם ככה, לא מבינים שיופי יכול לחלוף,
מי שנשאר הוא הבנאדם, לא היופי שלו, אלא הנפש היפה שלו,
לא חוכמה גדולה להתאהב בדבר חולף,
גם האהבה חולפת ככה.

מקווה שהוא לא כזה, כבר אי אפשר לדעת.

הוא לא עונה לפלאפון, התנתק...
הוא הבטיח להתקשר אתמול והוא לא התקשר,
קל לו לדבר אבל הוא לא עושה כלום
ואם אני עושה בשביל שנינו, אני כבר קרצייה.
למה אני חייבת תמיד לרצות, לעשות ואז להיפגע?!
למה זה לא יכול להיות אף פעם הצד השני? או בכלל לא?

נחייג שוב, אולי הוא הדליק כבר את הפלאפון.

חשבתי שהוא באמת שונה, אבל אני כבר לא בטוחה,
אולי כולם שונים אבל מרוב השוני כולם אותו דבר,
אנשים פשוט לא רוצים לדבר איתי כנראה,
אני לא מבינה, מה עשיתי?

כרגיל, ניתן להשאיר הודעה, ננתק, לא אוהבת לדבר לעצמי.

הדרכים שלו לברוח מהרמזים שלי כל כך ברורות,
למה הוא לא מסוגל להגיד לי בפשטות' שאני אעזוב אותו?
הוא מפחד שיהיה לי רע? כבר רע לי, אז מזה משנה?
אני רודפת אחרי רוח, אחרי שד שלא רוצה אותי,
אז למה אני ממשיכה ולא מרפה אלא פשוט נותנת לו לעוף?

יותר מדיי זמן בלי לחבק אותו, אני רוצה לנשק אותו עכשיו,
אני נשמעת כל כך פתטית. אהבה גורמת לאנשים לאבד כיוון.

אני רוצה לצעוק עליו שאני אוהבת אותו
ושהוא צריך להגיד לי את האמת,
שאם הוא לא רוצה שאני אבוא איתו, אני לא אבוא,
וכשהוא רוצה שאני לא אחבק אותו, אני לא אחבק,
אבל ברמזים אני לא מבינה.

אוף, השיר הזה מזכיר לי אותו, זה השיר שהוא לחש לי
בפעם הקודמת שהייתי אצלו, "שיר ההד", של אריק לביא.

אני מקווה שהפעם זה לא יהיה כמו הד של האהבה הקודמת,
למרות שכבר הגעתי לשלב מאוחר יותר מהפעם הקודמת.
תקווה כזאת שהפעם יהיה טוב יותר.

אני מרגישה כבר כמו הד, שחוזר על עצמו
"הו מה בודד, בודד, בודד, בודד..."

אני יודעת שלתקווה צריך לעזור, כי אחרת היא לא תמשיך להתקיים,
בדיוק כמו אהבה, צריך להמשיך לקדם אותה.
ולבדוק את כל האפשרויות ובסוף ללכת לפי הלב.
אני יודעת שהחיים האלה לא פשוטים,
שטוב צריך לקבל בתודה ולא בטון של שגרה,
שאהבה זה דבר שצריך לתת לו קצת זמן לגדול.

ואני חושבת שסיפור, זה דבר שחייב להיות לקוח מהחיים,
אז אני לא יודעת אם זה מונולוג, סיפור או שיר,
אבל אלה החיים שלי נכון לעכשיו,
עם הטוב והרע ומה שביניהם.

מקווה שאנשים יבינו שאהבה היא דבר כפייתי
ושלאהוב ולרצות זה לא חטא,
זה בריא וטוב ויפה.

ולמרות שאני לא יודעת מי ומה אני עכשיו,
אני יודעת שבין אם לבד ובין אם ביחד,
אהבה יש לי המון לתת,
רק צריך למצוא את האדם המתאים והדרך המתאימה.

עד כאן להיום, אולי מחר יהיה יום חדש והשמש תזרח מחדש,
האור שהיא תיתן יהיה בהיר יותר, השמיים יהיו צלולים יותר,
הדגים במצולות וסוסי הערבות יהיו חופשיים יותר
ותהיה אהבה בכל מקום,
באוויר, במים, בליבותיהם של כולנו,
אולי מחר תהיה איתי ואני כבר לא אהיה לבד,
נרכב ביחד על הקשת בענן שנוצרה מאהבה בין הגשם והשמש,
אולי מחר נהיה דומים ולא שונים כל כך,
אולי מחר נהיה ביחד, נהיה אחד,
נאהב ולא נכאב ויהיה לנו טוב,
מחר יהיה יום יפה.

לאלעד, בתקווה שמחר באמת יהיה יום חדש ולא נהיה יותר לבד.
14.1.2005