אני כבר נקי ממאבקים. שחררו אותי. השתחררתי מהכבלים שלהם.
המוסד המזוין הזה!
יותר נכון יהיה להגיד שאני ברחתי מהם, למען האמת.
האמת שלהם לעומת האמת שלי.
הם תפסו אותי כשניסיתי לברוח... אבל אז הראיתי להם את מה שהם
הכי פוחדים ממנו. הדגמתי להם, היפותטית כמובן, איך אני יכול
להפיל אותם בשניות, איך כל החומות שלהם - קורסות, פשוט גרמתי
למוח המצומק שלהם להבין שאולי אני יכול יותר להזיק להם מלהועיל
להם אם הם לא נותנים לי ללכת עכשיו. הראיתי להם את מה שהחזקתי
בכספת עליהם.
את הסוד הנורא הזה עליהם אסור לאף אחד לראות לעולם. זה היה
הסיכום בינינו.

אני ומ. נפגשנו במקרה במסדרון של קומת הקרקע עשרים שנה קודם.
הלכנו יחד דרך ארוכה לפני שהחלטנו על הצעד הזה. פשוט נמאס
לשנינו. התמזל מזלי ולי הייתה נגיעה לחדר ההוכחות החיות שלהם.
הם סמכו עליי פשוט יותר מדי. נתתי להם להבין שאני משלהם.
יום אחד נשבר לי באמת. קבענו להפגש בפארק בשעה הקבועה, כרגיל.

הוא הצליח רק בקושי להביא אותי לפארק שלנו מבלי שאף אחד מהם
ישים לב. דיברנו כמעט שלוש עשרה דקות רצוף בלי שאף אחד יפריע
לנו. הוא הסכים איתי מיד. הגענו לכמה סיכומים מידיים:
1. בורחים עכשיו כדי להפגש עשר שנים לאחר מכן.
2.  אותו מקום בדיוק.
3.  רק אנחנו.
4. כרגיל,  עבודה מקצועית - בלי עקבות כשעוזבים, בלי סימנים
מקדימים על הפגישה.

התחבקנו ויצאנו לדרך.

בחור הזמן שהתממש במקום בו היינו שניה קודם, החלה להתממש מכונת
הזמן שלי.
פספסתי בשניה, בכוונה תחילה. רציתי להמנע מהמגע המביך שלי עם
עצמי ואיתו. הוא עוד לא היה עומד בזה אז. בחנתי את שאריות
החומר שהשאירו המכונות המיושנות שלנו, מאז. מעבר לפיח האורגאני
הגאוני הזה לא נותר זכר לעובדת קיומנו הקודמת שם והם לא יודעים
לזהות פיח אורגאני; לא ידעו אז...
בכל מקרה, השארנו עקבות... איזה חוסר אחריות משווע! מה חשבנו
לעצמנו, מה? לא כיסינו את כל הפינות?
אספתי את החומר במהירות, דואג למלא במקומו מיד חומר אנטי ריק
משובח שפועל אינסטנט והוא חסר ריח וצבע לוואי. רציתי להכין את
השטח לפגישה איתו, הקדמתי בארבעים דקות.
התיישבתי עם הסיגריה, על דופן המכונה והבטתי בפליאה במה שהשתנה
במקום. יותר נכון יהיה להגיד במה שבעצם בכלל לא השתנה בו.
כלום. אותה תפאורה דפוקה ופלאסטית של פארק מוקף עיר שהמוסד דאג
לשים במרחב הזה.
פינטזתי קלות את מה שעתיד לקרות כשהוא יגיע. חשבתי על הכל, אבל
לא על זה...

הפארק רעד לשניה קלה של התאפסות שכבות החומר והזמן כשהמכונה
הספורטיבית שלו גלשה לתוך ההתממשות שלי. גם הוא הקדים. בחצי
שעה.
הוא יצא מהמכונה נרגש לקראתי ובחיבוק חם שאל אותי מה המצב.
כבר מהרגע הראשון ראיתי במבט שלו שהוא השתנה. הוא ראה יותר
מדי. נראה היה שהוא נרגש יתר על המידה מהמסע הזה. הלכתי להביא
לנו קפה.
הוא תפס אותי ובלי הנחות אמר לי "ש. הם בדרך לכאן. צריך
להתכונן."
רועד ומוכה הלם הנחתי את כוס הקפה והתיישבתי.

"אני לא בורח יותר." אמרתי לו "זה נגמר אז וזהו. אל תספר לי...
היית בעתיד, אה?"
הוא הנהן בפנים רציניות, אך רגועות למדי.
"ראיתי הכל, זה כבר קרה ואתה לא תאמין מה עומד לקרות..." המתיק
בקריצה.
הוא אמר שהוא כבר חוזר והלך לרגע למכונה. ברגע הזה הבנתי הכל.

חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן... הם פשוט בדרך לכאן... הם
באו לפרוע את החוזה...
אני יכול לדבר סוף סוף והם יכולים לשחרר אותי סוף סוף. אין
התחייבויות יותר. לאף אחד. חופשי באמת. לא מתוך בריחה.
הוא חזר עם נייר מהוה ובלוי. זה היה החוזה ביניהם לבינו. הם
הפרו אותו מיוזמתם. התאריך היה של עשרים דקות קדימה.

חמש עשרה הדקות הבאות היו של שקט מוחלט. התכוננתי למפגש. כל
חיי עברו לפני באותם חמש עשרה דקות. הרבה זמן. של הרבה אנשים
מכל מיני זמנים.

הם לא הגיעו מעולם. הם פשוט טעו כי אחרי החתימה עם מ. הוא שינה
להם את הקואורדינטות במכונה והעלים אותם למקום אחר. אבל זה לא
הפריע לי יותר... הם בדרך תמידית לבטל איתי חוזה... ומאז אני
חופשי. באמת.


                                           

מ. איתי במוסד חדש. התאשפזנו מרצון הפעם. הרופאים כבר לא
אומרים לנו מתי המכונות יצאו מתיקון אבל אנחנו די מבסוטים. מתי
אתם קופצים לבקר?