פרק ראשון

אם אתם רוצים שאני אספר לכם את הסיפור שלי... אני אפילו לא
רוצה לספר אותו אך אין לי כל ברירה.

אבא שלי חזר היום מהעבודה, לא ראיתי אותו איזה שבוע. הוא טייס
באיזו חברה ערבית או משהו כזה. אין לו זמן אליי, לאחותי ולאח
האוטיסט שלי, מאז שהוא קיבל את העבודה המחורבנת הזאת.
אח שלי נולד בעפולה, חשבנו בהתחלה שהוא בסך הכל תינוק שמתקדם
לאט או משהוא כזה, אני לא מבין בזה יותר מדי, גילו שהוא אוטיסט
ברמות על מטורפות בגיל 3. מאז אני שומר עליו. הוא נולד כשאני
הייתי בן  ארבע, אני נשבע לכם, אני זוכר את זה כאילו זה היה
לפני שבוע ושעתיים. אני זוכר את אמא שלי נכנסת הביתה בוכה ואבא
שלי אמר לי: "דליק טוס לחדר". הוא יכול ממש להיות כאב-תחת
מלאכותי כשהוא עצבני. "קדימה, דליק, שמעת מה אמרתי".
נכנסתי לחדר וניסיתי להקשיב על מה הם מדברים, לא שמעתי משהו
ברור, ואז קרה דבר מבהיל למדיי, פתאום אני מרגיש שמישהו נוגע
והסתובבתי מהר, זאת היתה אחותי שמנת, אלוהים איך שקפצתי.
"מה אתה עושה דליק? למה אתה..." סתמתי לה ת'פה עם היד ובעוד
אני עם היד על הפה שלה אני מציץ שוב בחור של הדלת לראות מה
קורה שם. שמנת הורידה בזעם את היד שלי מהפה שלה. "אתה יודע שזה
לא בסדר להקשיב לשיחו..." -- בום!!! -- נשמעה נפילה חזקה,
פתחתי מהר את הדלת וראיתי את אמא על השטיח, תשמעו אני הייתי
מבוהל, "אבא מה קרה לה מישהו מ...?" "דליק צלצל מהר
לאמבולנס!"
רצתי לטלפון המחורבן, תמיד הייתי בטוח שאני יודע למקרה הצורך
את מספרי החרום של המשטרה או אמבולנס, כי היתה לי קלטת וידאו
שיש בה שיר על מספרי חרום, שיר מחורבן שהייתי שומע מגיל 3
וכשאני חושב על זה עכשיו... ?
"דליק מה יש לך? תתקשר לאמבולנס!"  "אני לא זוכר את המספר,
אבא, אני חושב אולי 101 או 991 או..." "לא רשום כלום על
הטלפון?" חשבתי שהוא ידע לפחות, היה לנו טלפון עם איזה מליון
כפתורים וקישקושים עליהם כמו חנה או אורית, אני בטוח שבכל בית
שיש בו טלפון עם מליון כפתורים כתוב בו חנה או אורית. שמנת רצה
בבכי לאמא ופתאום אמרה משהו לא מובן. "מה אמרת, שמנת?" שאלתי,
היא ענתה שוב מילמולים לא ברורים. "מה?!" שאלתי שוב בעצבנות.
"אני חושבת שזה 911!!!"
"למה לא אמרת קודם?" "אני כן, לא שמעת!" אבא חטף ממני את
המכונה המזופתת הזאת מהיד. "שלום אמבולנס? כן, אישתי התעלפה
ואני לא מצליח להעיר אותה. תבואו מהר, אני לא יודע מה לעשות!"
בחיים לא ראיתי את אבא שלי בוכה, זה היה מוזר, שמתי לב שגם
שמנת הופתעה קצת. אבא ניתק ורץ חזרה לאמא. העיניים של אמא היו
פתוחות.
זה היה מפחיד, אני לא רגיל למקרים נוראים ולא צפויים כמו המקרה
הנחמד שלנו פה, פתאום נשמעה דפיקה בדלת, שושו נכנס. תשמעו, אין
לי מושג מאיפה יש לו את הקוד לדלת. שושו רץ אליי בהתלהבות
וחיבק אותי חיבוק סחבקי כזה, איך שאני שונא את זה, זה היה כל
כך לא מתאים, הוא לא שם לב שאמא שלי על הריצפה עם עיניים
פתוחות ועליה אבא בוכה כמו ילד קטן שירו לו ביד ועליו שמנת גם
כן בוכה את נשמתה, ממש ערימה של פניקה, הוא מחבק אותי כמו איזה
פלוץ, מהר הדפתי אותו אחורה. "שושו, לא עכשיו, אמא שלי
התעלפה". הוא הסתכל עליה בשוק וקפא במקום. "אבא, הם אמרו אולי
כמה זמן יקח להם להגיע?" איזה שאלה טיפשית דפקתי. "לא, דליק".
הסתובבתי שוב לשושו. "תשמע, אני לא חושב שזה זמן מתא..." בעוד
אני מדבר ומסתובב עם כל גופי אל עבר דלת הכניסה אני שם לב שאני
מדבר אל האוויר, שושו כבר התנדף משם כמו הרוח, כל כך מתאים לו,
אני מכיר אותו כל כך טוב, הוא לא יכול להתמודד עם דברים כאלה,
להתנדף היה נראה בעיניו הפתרון הכי טוב, אולי זה נראה לכם מוזר
אך לא הייתי מופתע כלל. "חבר מוזר יש לך", אמר אבא בחצי חיוך,
שמחתי שנשאר לו קצת הומור.
פתאום כל העניין הזה עשה אותי מדוכא, נתקעה לי התמונה הזאת
שאבא מחייך אליי חצי חיוך כשבידיו אמא שלי עם עיניים פתוחות.
עד עכשיו התמונה הזאת תקועה לי בראש, במיוחד שאז לא ידעתי שהיא
מתה במקום מהנפילה.