לפני המון המון שנים באת אלינו הביתה בפעם הראשונה, אחי הציג
אותך בפניי ובפני כל המשפחה, אמר שקוראים לך אלעד וישר קלטתי
שאתה משהו מיוחד.
אתה ואחי התגייסתם לצבא, כל אחד הלך בדרך שונה, אתה כמובן רצית
להיות הכי קרבי שיש ולהילחם כמה שיותר, באוגוסט 2002 גוייסת
לגדוד דוכיפת. מסייעת 94- המובחרים והקרביים.
כשהיית חוזר מהבסיס אחרי חודש ויותר היית מצלצל אליי והיינו
מדברים שעות על כל נושא שבעולם, הכי אהבתי את השיחות שלנו
ונהניתי כ"כ שלא רציתי לנתק אף פעם... אחרי שעה שדיברנו נזכרת
שבכלל צלצלת לאחי, וגם כשאחי לא היה בבית וידעת את זה היית
מצלצל והיינו כמובן מדברים.
אני זוכרת את הפעמים שהיית בא אלינו אלעד, תמיד היית עובר בחדר
שלי קודם ואומר לי שלום, היית משאיר אחריך שובל של ריח מטריף,
זורק את הפלאפונים שלך על השולחן עם מפתחות האוטו שלך, ואז
הולך לחדר של אחי, זה היה משהו קבוע.
תמיד הסתובבת בבי"ס עם הילקוט על הגב, נעלי ספורט מונחות על
הכתף וכדורסל ביד- אהבתך הגדולה מכל.
לא סתם קראו לך כולם "עיתון ספורט מהלך".
באחת מן השיחות שלנו הצעת לי שנצא, רק אני ואתה, שתקתי ולא
עניתי, זה היה נורא מסובך כי היית גדול ממני ב4 שנים, אני
בחטיבת ביניים ואתה כבר חייל, גם אחי לא היה אוהב את הרעיון
ממש אז תמיד עניתי לך את אותו הדבר "עזוב אלעד, כשתסיים צבא
נדבר.."

ב19 לאוקטובר 2003 חזרתי הביתה בערב, אכלתי מרק חם, ואז פתאום
אחי קיבל טלפון ואחרי שניתק הוא צרח בכל הבית, "אני לא מאמין
אני חי בסרט רע", לא הבנתי מה קרה לו, הוא יצא מהחדר, מלא
בדמעות, "כדור בראש, אלעד, מת" אלו המילים היחידות שיצאו לאחי
מהפה, לא הבנתי מה קרה, אחי נפל על הריצפה וישר רצתי אליו,
הרמתי אותו וניסיתי קצת לאפס אותו, ניסיתי להבין מה קרה, הוא
אמר שאלעד, החבר הכי טוב שלו נהרג, מחבל ירה לו במצח והוא מת
במקום, אחרי חצי שעה ששנינו ישבנו על הריצפה בשוק טוטאלי, רצתי
לאינטרנט לוודא שזה באמת נכון, בכותרת הראשית בנענע היה רשום
את הבשורה המרה מכל, "3 חיילים נהרגו הערב בכפר ערבי עין
יברוד.." ומתחת לזה שמות ההרוגים...
לא יכולתי לקרוא יותר, נהיה לי שחור בעיניים, בראש ובעיקר בלב,
הבנתי פתאום שאני לא אראה אותך יותר לעולם.
לא ידעתי מה לעשות, סירבתי להאמין, התהלכתי במסדרונות בי"ס כמו
אוויר, הרגשתי לבד בעולם, במשך חודשים הייתי עם דמעות בעיניים,
הסתובבתי עם לב מרוסק, לא עניין אותי שום דבר יותר, ראיתי
מודעות אבל שלך על האולם ספורט בבי"ס, פרצתי בבכי היסטרי,היית
שחקן מצטיין בכדורסל וכולם הכירו אותך,
לא העזתי במשך תקופה ארוכה להיכנס לאולם ספורט, ראיתי אותך
בראש שלי משחק שם, רץ ומזיע וכ"כ רציתי לרוץ לכיוון החיזיון
שלי- לכיוונך.
המשפט "כשתסיים צבא..." לא הפסיק להדהד לי בראש, מי היה מאמין
שלא תסיים צבא לעולם? שתישאר בן 19 לנצח?
אני עומדת מול הקבר, נשענת עליו, הדמעות זולגות בלי שליטה,
דמעות מלאות כאב, אני קוראת את שרשום על המצבה ומתקשה להאמין,
מסרבת להאמין שככה זה נגמר, לא התחלת את החיים וכבר לקחו לך
אותם! היו לך כ"כ הרבה שאיפות, רצית ללמוד, לטייל, להיות חופשי
בלי שום מסגרת. אני כותבת לך מכתבים ומשאירה אותם על הקבר,
אולי אתה "קורא" אותם באמת ואולי זאת סתם דרך החשיבה שלי שככה
אני אוציא את הכל ואולי תדע באמת את מה שלא אמרתי אף פעם.. אני
אוהבת אותך!
גם ביומולדת שלך הלכתי לקבר שלך, רשמתי לך מכתב, נישקתי את
המצבה הקרה שלך והדלקתי לך נר נשמה- במקום נר על עוגת היומולדת
שלך...

מאז ה19 באוקטובר אני בן אדם שונה לגמרי, אין יום שעובר שאני
לא חושבת עלייך, אומרת לך כמה אוהבת אותך וכמה מתגעגעת אני.
כ"כ הרבה פעמים עמדתי מתחת לבית שלך, רציתי להיכנס ולחבק את
ההורים שלך אבל לא הייתי מסוגלת הייתי פורצת בבכי היסטרי ורצה
חזרה הביתה, לא התמודדתי עם כלום, לא היו לי את הכוחות.
אחרי ההלוויה שלך הלכנו אלייך הביתה והדבר הראשון שאמא שלך
אמרה לי היה "זהו נועה לא יהיה לך יותר חבר.. לא יהיה לך"..
אני ידעתי שהיא צודקת וכאב לי, הרגשתי שאיבדת חלק כ"כ גדול
מהלב שלי, איבדתי חבר, ידיד, אח, מלאך...
הקבר שלך תמיד נקי ומסודר כמו שתמיד אהבת, אני הולכת לשם הרבה
ומדברת איתך בתקווה שאתה באמת שומע עד כמה אני אוהבת אותך!

אני זוכרת את הטלפון האחרון- שבועיים לפני מותך, את הנגיעה
האחרונה.. את המבט התמים וטהור כ"כ שהיה לך תמיד.
הלוואי והיית פה שוב, אני כ"כ מתגעגעת אלייך, לצחוק הבלתי פוסק
שלך, לחיוך הכובש שלך, לריח הטוב שתמיד נזל ממך, מתגעגעת
לשטויות שתמיד אמרת... פשוט מתגעגעת למלאך שלי!

בכלל לא היית אמור להיות קרבי, ההורים סירבו לחתום על הטופס
ואתה כ"כ שיכנעת אותם "אני אהיה בסדר אמא אל תדאגי" תמיד אמרת,
הבטחת שתשמור על עצמך, הבטחת שתמיד תחזור בשלום...
אלעד, תמיד אמרת שאתה רוצה למות בכבוד- אז הצלחת, רק מה ששכחו
להגיד לך זה שאין מוות בכבוד כי שום כבוד לא שווה טקס לזיכרך.
את היום של ההלוויה שלך אני לא אשכח לעולם, כמה בכיתי, כבר
רעדתי מרוב עצב, באתי הביתה ולא נגעתי באוכל במשך כמעט חודש,
אח"כ הלכנו לטקס שעשו לזכרך ושם הראו תמונות מגיל אפס שלך והיה
כ"כ נורא לראות אותך מחייך שם ולדעת שלעולם לא נראה את החיוך
המדהים שלך... פשוט לא מפסיקה לבכות ולהיזכר כמה מיוחד היית!
 
אלעד, נותרו רק הזכרונות ממך, פרח שנקטף... הדמעות מכסות את
הפנים, זיכרונך ודמותך הטהורה לא ישכחו לעולם...
כל תמונה קטנה גורמת לי לרעוד, לבכות, להרגיש את ההחמצה הכי
גדולה של חיי, לדעת שלעולם אני לא אשמע אותך יותר ולא אוכל
לחבק אותך ולהגיד לך שאתה תמיד תהיה היחיד בשבילי לא משנה
מה..
אני מסיימת את המכתב שלי אלייך בכאב רב, כאילו משלימה רק עכשיו
שאתה איננו יותר, כותבת מכתב לגיבור, גיבור שהקריב את חייו,
שלחם עד הסוף בגבורה אמיתית, מקווה שאתה מסתכל על כולנו מלמעלה
ורואה כמה אתה חסר ויודע כמה אתה חשוב לי ונמצא אצלי תמיד בלב
לנצח.

אלעד פולק ז"ל - מספר אישי 7344945- עכשיו אתה מלאך אמיתי...
וכמו שרשום על המצבה:
"לא תשקוט אדמתך ישראל לעד
כי גיבור נטמן בה- אל עד"