הכל התחיל בילדות תמימה, תמימה מאוד. אמנם זה נראה כאילו זה
הולך להיות סיפור עם סוף מפתיע, מטריף ומטורף אך הדברים אינם
כך.
נולדתי, גדלתי וחייתי בבאר שבע. אמא ואבא אוהבים ושני אחים -
קופים.
הכל היה טוב ויפה והאמת שעדין הכל טוב ויפה אבל בכל זאת רציתי
לספר לכם מה שינה את החיים שלה... החיים של החברה הכי טובה
שלי. אמנם זה נשמע דרמטי וזה באמת דרמטי אבל לא כזה מהסוג שאתם
בטח מכירים. טוב אז אני אתחיל...
כל שנה נערך בבאר שבע פרוייקט עם תלמידים שעומדים לסיים את
לימודיהם בחטיבות הביינים וחיילים מורים כאלה. החיילים באים
לשנה אחת ובמשך כל השנה הזאת עוזרים לתלמידים. לא עזרה
בלימודים אלא באים ביחד ליצור איתם פרוייקטים. בשנה הזאת שאני
מספרת עליה החליטו להקים קבוצה מיוחדת עם נציגים מכל הבתי ספר
בעיר שבמהלך השנה הם יודרכו על ידי שני חיילים בפעילויות
חברתיות,מגבשות ומעצבות ובסוף השנה הם יקימו פרוייקט.
אני וליבי שמענו על זה אבל לא חשבנו על זה ברצינות עד שרכזת
השכבה החליטה לנדב אותנו כי אנחנו: "שקטות בעלות פוטנציאל
לגיבוש הנוער העירוני. חכמות,עקביות וניתן לסמוך עליכן".
כמובן שלא ידענו למה נכנסו ומה  ה-פ-ר-ו-י-ק-ט...
החלטנו ללכת כי מה כבר אפשר לעשות בעיר כמו באר שבע?! הגענו
ומולנו ניגלו חייל וחיילת. הם הציגו את עצמם, נראו חמודים
חננים כאלה. לו קראו תבור ולה קראו אלינור.
בהתחלה באמת היה משעמם ועם הימים למדנו להכיר את שאר הקבוצה
והפכנו לקבוצה מגובשת באופן מדהים. עשינו הכל ביחד: יציאות
בימי שישי, למידה למבחנים, פקניקים ועוד...
אלינור ותבור היו מאוד סבלניים איתנו...לא הפסקנו להפריע להם
כמו ילדים קטנים. בערך באמצע השנה כולם ניהיו עסוקים (דבר
לגיטימי ביותר), לא כל-כך באו, אפילו אני לא. ליבי בהתחלה
התעצבנה עלי אז לפעמים הייתי הולכת אבל היא פשוט לא הייתה
מפסידה אף פגישה. גם אם היא ידעה שהיא הולכת להיות שם לבד.
בהתחלה לא הבנתי למה...רק עכשיו אחרי שנה וחצי אני יודעת את
הכל (אך לצערי הרב מנועה אני מלהגיד חצי מזה).
תבור, שלי היה נראה בן אדם נחמד, פשוט, עם אישיות לא מושכת
באופן יוצא דופן היה נראה בעיני ליבי כבן אדם הכי הכי בעולם
הזה. בהתחלה הוא סתם היה החייל שמלווה את הקבוצה אבל אחר כך זה
היה יותר. היו לו דעות נורא קיצוניות והם לא הפסיקו להתווכח כל
הזמן, אבל לליבי לא היה אכפת כי היא ידעה שככה לפחות הם מדברים
והיום במבט בוגר יותר לאחור היא גם מבינה שהוויכוחים האלה
הביאו אותה למה שהיא היום: אחת מהנערות הכי קסומות וטובות לב
שאני מכירה או שאתם אי פעם תכירו. הם דיברו על אהבה, על בית
ספר,על מטרת החיים... על הכל.
ואמנם קשה לי להמשיך במילים לבטא את מה שליבי מרגישה עד היום.
ואמנם בטח ציפיתם לעלילה שלא כל כך הייתה אבל כן יש לי מסר:
שלא חשוב באיזה אופן ליבי אהבה את תבור (והיא עד היום לא יודעת
בעצמה), ולא חשוב שמאז שנגמרה אותה שנה הוא לא חזר לבקר והיא
לא דיברה איתו בכלל. מה שחשוב זה שליבי נתנה לעצמה לפרוח
ולגדול, ליבי חוות משהו שאולי חצי מ"עולם המבוגרים" לא חווה,
משהו שאי אפשר להגדיר במילים. היא נתנה למחשבות לסחוף אותה
ולקחת אותה למקומות אחרים, היא למדה שהחיים לא צריכים להיות
בקיבעון תמידי ושאתה אחראי לגורלך. שאתה בוחר להיות שמח או
עצוב, שלתת לאנשים להתקרב זה רחוק מלהיות נורא ולפעמים האדם
שנראה הכי רחוק והכי בלי קשר יכול לעזור לך הכי טוב מכולם. היא
סוג של אהבה שהייתי מאחלת לכל אחד בעולם...אהבה לאדם שהיה כמו
מלאך: הגיע, כיוון והלך. סוג של אהבה שהייתי מאחלת לכל אחד
בעולם, ולמרות שהוא הלך אהבה נשארה וההשפעה עד היום ולתמיד
יהיו איתה...
תחשבו על מה שאתם עושים, על איך שאתם מתייחסים ואולי גם כדאי
שתאמינו שאם תחייכו לעולם הוא יחייך בחזרה!
הלוואי והיו לי מספיק מילים ודרכים להעביר לכם את מה שליבי
מרגישה... איך שהיא כמעט אף פעם לא עצובה...
ואולי כדאי שתקראו עכשיו שוב... ורצוי שבעיקר תקראו... בין
השורות...