תנועה יקרה שלי.
אני יושב עכשיו במקום שמשקיף על כל יופיו של המקום למענו את
לוחמת. הקור שאותו אני חש עכשיו יוצר בי מן תחושה כזאת של משהו
שאיננו ברור. אני מרגיש את העוצמה שבך, את העוצמה שבעיר הזו.
אי צופה על העיר העתיקה שמולי, ואז על "העיר החדשה" שמאחורי.
נזכר בימים שהייתי אז עוד ביסוד, היית אז משהו ענק, משהו שכולם
הכירו, משהו שכולם רצו להיות חלק ממנו, או בעצם מישהי שכולם
רצו להיות חלק ממנה. הסיורים שעשו לנו בעיר העתיקה, הסיפורים
אשר סיפרו לנו, על הדברים האלו הן משהו שקשה לי לתאר את העוצמה
והכוח שבהם. אני מסתכל שוב ושוב על יופייה של העיר הזו, וכואב
לי, כואב לי מאוד, כואב לי בגלל מה שהאי הפכה להיות. ואת שהיית
פעם תנועת נוער אייתנה, איכשהו הגעת לתקופות שפל, שאולי הצלחנו
לחזור מהן, אך משהו חסר לי, משהו, ואני לא מצליח להבין מה.
לפעמים אני יושב קצת עם עצמי וחושב, ושוב חושב, בוחן אותך מכל
הכיוונים, את הצבע הירוק שלך,את החולצה שאנו לובשים, את השרוך
הלבן עליו חלמתי מאז כיתה ג' לקבל, ואת הדמעות אשר זלגו בעיניי
כשקיבלתי אותו. סערת הרגשות אשר הרגשתי באותו הרגע, חיזקה את
האהבה העזה שלי אליך. לפעמים אני נזכר באותם ימים שהייתי חניך,
איך זכרתי באותה תקופה את כל שיריך, והיום אני זה שר אותם ביחד
עם החניכים. אני מסתכל על אותם ילדים ולבי בוער, החום אשר נמצא
בו איננו משהו שאני מצליח להגדיר.
משום מה, אמרתי את המשפט הזה כבר המון פעמים, אך כנראה שיופייך
טמון באי הוודאות של הקסם אשר מצוי בך, בתוכך, בתוך ליבך, בתוך
נפשך. ואז אני רואה את מה שקורה לך היום, איך אנשים מנסים
לדכות אותך, למגר את העוצמה אשר נמצאת בך, כיצד הם רוצים לרצוח
אותך, ובדרך לרצוח גם אותנו, את ליבנו, את הדבר החשוב לנו יותר
מכל.
השעה עכשיו תשע בדיוק, שעון הסראיה השמיע תשעה צלצולים, קולו
הגיע עד אלי, למקום הגבוה הזה.
צמרמורת מצמררת את שערותיי.
אני אעשה הכול כדי שלא יפגעו בך, אלחם למענך ולמען עירך,
עירנו.
ואת תנועה יקרה שלי, אל תעזבי אותנו, הישארי בחיים, תני לנו את
הכוח להמשיך, העניקי לנו את העוצמה שבך, חלקי אותה ביננו, והכי
חשוב, הראי לנו כמה את אהבת אותנו.
וזהו לבינתיים, אני אמשיך לכתוב לך כשאמצא המשך למילים, אולי
אני פשוט לא מצליח לכתוב אותן עכשיו.
המשיכי להיות מי שאת, אנחנו אוהבים אותך, וזקוקים לך.
אני אוהב אותך, וזקוק לך.
תודה לך תנועה שלי.

רן