אין לי כבר כוח, אפילו לא לדמעות.
הפעולה הזאת, בכי, צורכת ממני כבר יותר מדי.
יצאתי מהסמינר רק כדי לכתוב לך מכתב מלא כאב, לא מצאתי דרך
אחרת לפרוק את כל התסכול והחוסר אונים שקיימים בתוכי.
אני כבר לא מרגישה כלום. לא אהבה לא שנאה לא אכזבה לא כלום.
אני ריקה ממך.
מנסה לא לחשוב עליך.
מנסה לא לדבר עליך.
מנסה לא לכתוב עליך .
הפסקתי לחלום עליך ואפילו התחלתי להתגבר עליך.
חזרתי לעצמי, לאיך שהייתי פעם.
אבל הנה אני כותבת.
כותבת לך, האיש שלקח לי את התמימות.
כל יום מאז שנפרדנו היה מבחינתי סיוט שמתמשך, הייתי מוכנה
לעזוב הכל ולחזור אליך. להיות שוב ביחד.
אבל לא, לא הפעם.
אני רואה אותך איתה וזה שובר אותי. זה מנפץ בי כל תחושה חיובית
שהייתה יכולה להשפיע עליי. עליך. עלינו.
באמת נפגעתי.
הצלחת במשימה... אמרת שתחזיר לי... שגם אתה יכול להכאיב לי
"כמו שאני מכאיבה כל הזמן". אז קבל ח"ח. הצלחת. שברת אותי
לרסיסים.
אני מעדיפה לוותר על כל העינוי הזה ופשוט לזכור אותך כמו שאתה.
כמו שהיית איתי. שתישאר זיכרון מתוק אי שם בעבר.
"היה טוב. וטוב שהיה," אתה לא חושב?