זה קרה בלילה.
היה קר, ואני התכרבלתי עמוק עמוק בתוך השמיכה החמימה.
שכבתי במטתי והתהפכתי מצד לצד.
אט אט הפכתי מנומנמת יותר ויותר והנחתי לאירועי היום הדחופים
לצנוח ולגופי הלחוץ להרגע.
המחשבות נדדו הרחק הרחק, נשימותיי הפכו לעמוקות ושלוות יותר
וכל גופי היה רפוי ורך.
"בזז."
עיניי נפקחו בבת אחד.
"בזזז..ז..זזזז.."
זבוב.
זבוב חוצפן שנע סביב אוזני והפר את שלוותי.
זבוב קטן שלא היה לו אכפת מן העובדה שהיה עליי לאגור כח לקראת
מחר.
זבוב מעצבן.
במאמץ רב, הרמתי את ידי הכבדה והרדומה והנפתי אותה אל מעל
לראשי.
הזבוב נבהל, ומייד שמעתי את הזמזום מתרחק ומתרחק עד שלבסוף
נעלם כלא היה.
"בזזזז!!"
נשמע אותו הקול, עם ניצוץ זדוני של נקמה, לאחר כ-30 שניות.
גופי קפץ קלות.
כאינסטינקט שוב הרמתי את ידי הכבדה אל מעבר לראשי.
הזבוב פיתח אומץ ובטחון עצמי, מסתבר.
כעת הוא לא ברח, אלא נשאר עומד על קצה אוזני הימנית ולפעמים נע
מעט לכיוון הרכה.
"קלאק!"
זו הייתה מכה ישירה.
ידי, שעכשיו הרגישה כבדה כעדר פילות בהריון, נחתה על הזבוב
הקטן.
הזבוב נפל ברכות על הכרית ועצמתי את עיניי.
"זהו." הנחתי למוחי להרגע. "זהו. הוא כבר לא יטריד אותי
יותר."
התהפכתי שוב, פהקתי קצת, פקחתי את עיניי לכמה שניות.
הוא היה שם.
שכב ללא רוח חיים אל מול עיניי העייפות.
הוא היה קטן, כחוש ושחור, עם כנפיים זעירות ושקופות.
עצמתי את עיניי שוב -
ופקחתי אותן.
יכולתי לראות בבירור את היצור הקטן כעת.
סתם שכב שם, מת.
"מסכן." חשבתי לעצמי ובהיתי בו לעוד כמה שניות.
"הוא פיצפון!"
למרות שהייתי חצי מתה שנייה קודם, כעת הייתי מרוכזת ביצור
הזעיר - עירנית ומסוקרנת.
"מה הוא בכלל עושה כאן?" תהיתי לעצמי.
הרמתי את ידי הימנית, אותה האחת שהלמה בחוזקה באותו היצור כמה
דקות קודם - ונגעתי בו בעדינות.
הוא לא זז.
הייתי מופתעת, מסיבה כלשהי.
הזבוב, שהיה כה אנרגטי ולהוט לטפס על אוזני עד לפני דקות
ספורות, אותו אחד ששמר מרחק  של לפחות חמישה סנטימטרים מכל דבר
זז - כעת נדם.
"מעניין כמה זמן הוא חי" תהיתי וליטפתי אותו קלות.
"למה הוא בכלל הגיע לכאן? היה לו כ"כ רע לעוף בשמיים? משוחרר
מכל הצרות?" תהיתי לעוד כמה רגעים.
ניתקתי את מבטי מהזבוב והתנערתי.
"מיקה, את מלטפת זבובים מתים. זהו - הגיע הזמן לישון." אמרתי
לעצמי, עצמתי שוב את עיניי והתכרבלתי.
"מעניין איפה הוא היה קודם." פקחתי את עיניי במהירות.
"מי יודע? אולי הוא כרגע חזר מסיור לילי במיסיסיפי!" התפעלתי
ובחנתי אותו מקרוב יותר.
"איפה הוא נולד בכלל?" תהיתי. "אולי הוא כמוני, יליד ניו יורק
- ריחף לו ליד הלפיד של פסל החירות לפני מספר שעות." עיניי היו
פקוחות לרווחה כעת.
שכחתי מהכל. כל צרותיי, אהבותיי, חברויותיי ותחביביי היו כעת
חסרי כל משמעות עבורי.
כל ענייני באותם הרגעים היה הזבוב.
"אולי הזבוב הוא בעצם זבובה? אולי היא אפילו הייתה בהריון עם
הרבה זבובונים בבטנה." חייכתי לרגע, אך חיוכי נמחק לאחר מספר
שניות. המשכתי להביט בו.
"למעשה, אולי הוא נולד רק לפני שעות ספורות." תהיתי, עם נימה
של חרטה בקולי הפנימי.
"אולי הוא במקרה נקלע לכאן, לאחר שבקע מביצה מזערית עם עוד כמה
אחים. אולי הוא בכלל טעה בדרך ואיבד את כולם? אולי הוא חשב
שאני מועדון הזבובים החדש הזה שכולם מדברים עליו, ורצה לנצל
טוב טוב את השעות הראשונות והאחרונות שלו? אולי..." עצרתי
והבטתי בו בעצב.
"אולי הוא רצה לחיות."
הרמתי אותו בעדינות והנחתי את גופתו על כף ידי.
"מצטערת."
העפתי מעליי את השמיכה העבה ורצתי החוצה אל הגינה.
הנחתי את הזבוב על עלה מכוסה טל, ומחיתי דמעה מעיני העצובה
שעדיין הייתה ממוקדת בו.
הנחתי את העלה על האדמה הרטובה, הבטתי על ידי הימנית בעצב
ועליתי ולחדרי.