אנחנו 4 בנים ובת הולכים ביחד הביתה.
סצינה די רגילה אה?, לא סוריאליסטית בגרוש, אתם בטח חושבים או
הנה קבוצה של 5 נערים הולכים ביחד, מדברים אוי כמה מהנים הם
הנעורים.
טוב אז לא ממש אנחנו כרגע חוזרים מהלוויה.
של חבר שלנו.
לא הוא לא מת בפיגוע גם לא בתאונת דרכים, אלוהים לא שלח אף בן
רשע ו/או לא זהיר כדי לקחת אותו, זו הייתה מחלה-הוא מת באופן
טבעי
כמו שצריך אפילו.
אני מנסה לשכנע את עצמי: נו יונדב אתה הרי, יותר מכולם, יודע
שהמוות הוא המשך טבעי לחיים. אתה יודע שיש שלפעמים עדיף למות
מאשר לחיות.
למה אני יודע יותר מהשאר?
טוב כי לי זו לא פעם ראשונה וכנראה גם לא פעם אחרונה, אבל איך
שהוא אני מרגיש שונה, אני לא בכיתי כמו בהלוויה של אבא שלי,
אבל העצב לא פחות מכאיב, סתם פחות רואים אותו מבחוץ.
עצרנו לאכול משהו הרי חייבים להמשיך לחיות, הרי אף אחד לא רוצה
לדעת שבגללו נהרסו החיים לאנשים אחרים.
יאללה אחד עזב, השני פנה וכאן בעצם אנחנו נפרדים לגמרי...
"אפרת את בטוחה שאת לא רוצה ליווי?, את גרה די רחוק."
"לא זה בסדר, תודה"
"בטוחה?"
"כן תודה"
ונפרדים.
אני יודע מה אתם חושבים, ואללה יונדב אתה ממש רוצה "ללוות"
אותה אה?
לא, כאילו כן אבל לא כמו מה שאתם חושבים, אני רוצה ללוות
אותה,
אבל לא לצאת איתה. לא אין בה שום דבר רע היא סתם לא דוסית
מספיק
בשבילי.
נו?, אז למה כל-כך חשוב לי ללוות אותה?
תשמעו יש משהו בכל הקטע הזה, ללוות בנות, שמאוד מוזר לי.
הבנות אמורות לפחד ללכת הביתה לבד, ואני דווקא מפחד להגיע
הביתה לבד. לא, לא מרביצים לי בבית, מה פתאום!. סתם זה... לא
יודע איך להגיד את זה.
מגיעים הביתה אני עדיין לא מבין למה כל-כך חשוב לי ללוות אותה
הביתה למרות שלא ליוויתי אותה.
S.M.S. ממש חשוב הגיע אלי היום, מידידה מאוד קרובה אלי:
"אם אתה צריך משהו אני תמיד כאן"
טוב חייבים לענות למשהו כזה:
"תודה רבה, אבל באמת אני מכיר את העסק, אני לא הולך להתמוטט כל
דקה או משהו"
משום מה אנשים נוטים לקבל את ההרגשה שאני עומד להתמוטט כל רגע,
נו אני אולי מדוכא, אבל אני יודע להסתדר. אני לא יכול להרשות
לעצמי להתמוטט גם אם הייתי רוצה מה זה יגיד לאבא שלי?, מה זה
יגיד למשפחה שלי, לחניכים שלי, לחברים שלי, לי....
הנה עוד משהו שאני לא מבין, למה תמיד אנשים שואלים אותי אם קשה
לי מתי שלא קשה לי? איזה מוזרים האנשים האלו.

טוב יאללה, היום אני משתפך ליד הבת הראשונה שאני רואה, מספר לה
כל מה שעברתי נפשית בשנתיים וחצי האחרונות. למה דווקא בת?,
בואנה אתם לא יודעים שום דבר, רק בנות יודעות להקשיב ככה, רק
בנות שלא עברו את זה יכולות להסתכל עליך בלי שום ציניות. מה
אני צריך להתבכיין מול איזה בן מהגיל שלי?

יאללה יוצאים כל החברה יורדים על איזה המבורגר טוב, אני ממש
שכחתי לגמרי מהפסקה האחרונה, חזרתי הביתה בלי להשתפך הייתי ממש
שמח עד שחזרתי ופתאום ממש שוב חזרתי לדיכאון.

טוב יונדב למה לא דיברת, שאלתי את עצמי שוב ושוב עד ש...
פתאום רגע של בהירות אולי החשוב ביותר בכל חיי.
כשאני עם אנשים שאכפת להם ממני ולפעמים שואלים אם הכל בסדר,
אבל כבר מתי שהם שואלם הם עוזרים לי יותר ממה שהם יכולים
לדמיין,
זה מתי שהם לא שם שזה קשה- הסיבה שאני רוצה שמישהו ישאל אותי
אם הכל בסדר זה לא כי אני רוצה שמישהו ישאל אותי משהו, אני סתם

רוצה שמישהו יהיה לידי.
כל אחד פוחד ממשהו אחר יש אנשים שפוחדים מגבהים או מהירויות,
הם לא מפחדים מגבהים או ממהירויות הם מפחדים מהמוות. אני במהלך
חיי הקצרים הפסקתי לפחד מאותו מוות, מתי שהוא יבוא אני יקבל
אותו בברכה, לא להתאבד חס וחלילה זה הרי יפגע בכל-כך הרבה
אנשים-אני לא יכול לפגוע בהם, אבל אם הוא יבוא אני לא אכעס.
אני לא באמת מפחד מלהגיע הביתה לבד אני מפחד מהשעמום
מלהיות לבד, יש אנשים עם סיוטים שהם עומדים למות, לי היו
סיוטים שכל השאר מתו ואני היחידי שנשאר.
אתם יודעים משהו אני מרגיש שכל מה שאני עושה, זה פשוט לכסות את
הכאב שאני לא ארגיש אותו, אתם יודעים משהו? אני חושב שזה
עובד.
יש אנשים שמפחדים מהמוות, אני לא מפחד לא ממנו, לא מגבהים או
מהירויות, אני פשוט מפחד מהשגרה והבדידות - בעצם אני מנסה לומר
שקוראים לי יונדב ואני מפחד מהחיים.