- הזמן מסרב לזוז, כנראה. נראה שלעיתים, דווקא לא ברגעים יפים,
הוא מתפנה לעיסוקיו, או חמור מזה, מסרב באופן עיקש לזוז למעני.
רגעים של נחת נחטפים לי מתחת לאף ורגעים של אושר נדמים כזכרון
עוד ברגע התרחשותם. העיניים מתגלגלות לי בראש לרגע, ואז הזמן
עוצר ומחכה לי. בעצם, הוא לא מחכה. לי אין שום השפעה על העניין
ובדרך כלל אני פשוט מחכה שדברים יקרו שוב.

- רגעים מתים?

- הם לא מתים.

- וזה... את לא יודעת מתי בדיוק... זאת אומרת, מה גורם לזה
לקרות? יש לזה השפעה על החיים אחרי זה?

- לא, לא במיוחד.

- ואת אומרת שזה קורה כשאנחנו ככה?

- לא, לא במיוחד.

- אה. זה קורה, סתם, ככה? גם עם עוד אנשים?

- אולי. לפעמים אני לא מספיקה לשים לב שהפסקתי לרגע. רק בהמשך
היום אני מרגישה כאילו חסר לי רגע, שאיבדתי אותו איפשהו. אולי
יש מאגר של רגעים כאלה אצלך בארון.

- כן, אני גונב לך אותם בסתר, חבל שגילית.

- חבל באמת. עכשיו שאמרת את זה גרמת לי להאשים אותך במשהו שעד
לפני רגע לא חשבתי שהוא לא בסדר, ולא חשבתי שחבל לי. חבל,
עכשיו אתה אשם בזמן הקפוא שלי, וכשאזדקן אני ארדוף אותך עם מקל
ההליכה שלי, עד קצות התבל, ממורמרת ומנוצלת.

- עד קצות התבל? זאת אומרת, אני לא אהיה בסביבה כשתביני?

- לא, לא נראה לי. מרוב רגעים שגנבת לי אני אשכח למה ואיך
נפגשנו, כי עכשיו שאני חושבת על זה אתה תגנוב לי גם זכרונות
ותמחק אותי לחלוטין, כל מה שהיה בי. אני אהיה קורבן של החמדנות
הרומנטית שלך, אתה שבקשת שאהיה שלך.

- ואיך זה יגמר?

- סביר להניח שאני אהרוג אותך, לא? אולי לא. אולי אני אשב
ואאלץ אותך לחשוף בפניי את הזכרונות הגנובים שלי, אחד אחד, כמו
סרט. ואז, כששנינו נביט בהם - אני אהיה דומעת ומנוכרת,
הזכרונות יהיו זרים לי, ואתה תבין שלמרות שהם שלך אתה לא חלק
מהם. שאתה לא מופיע באף אחד מהם. זה יהיה כמו מחלה.

- של מי?

- כמו אלצהיימר; אני אחייך אליך ואהנהן על כל הזכרונות שתראה
לי, מבלי להבין מילה ממה שאתה אומר, ואתה תדע שאני לא מכירה
אותך ושאני כבר בכלל לא כל כך קיימת, קונכייה.
ואז אולי תתאבד, אולי תהרוג אותי קודם, אולי תצלול לתוך ים של
ייאוש ותבין שפספסת את הדברים שחשובים באמת ושפספסת אותי עם
החמדנות הרומנטית שלך.

- את יודעת שלא באמת גנבתי לך את הרגעים והזכרונות? שזה
שטויות, שאת בוהה בקיר ומאשימה את העולם בזה שהוא ממשיך הלאה
בזמן שאת שקועה בשטויות שלך?

- אולי. אבל עלה לי רעיון אחר לראש עכשיו. אנחנו כמו שני
סוכנים חשאיים, שפועלים בו זמנית. כי... בזמן שאתה עושה את מה
שאתה עושה, אתה לא שם לב שאני באותו זמן שותלת לך רגעים בחיים.
כאילו אני מפנה את הזבל של כולם לחצר שלך. בהתחלה אתה לא שם
לב, אתה נהיה מבולבל לפעמים, אבל משכנע את עצמך שאתה פשוט
תשוש. אבל זה אפקט מצטבר, ויום אחד אתה תרגיש את הגוף שלך
מתפרק ונמתח כי הוא לא עומד בעומס החיים האלה, שחלקם שלך וחלקם
עצם זר בגוף שלך. זכרונות ילדות שלא חווית מעולם, רגעי כנות
אינטימיים שלא הכרת יצמחו לך על הראש ויקננו לך בקיבה. אתה
תרגיש חולה והגוף שלך ינסה להסיר אותם, אתה תקיא, תבכה, תרעד
ותדמם ותנסה להזכר מתי לעזאזל חבקת נכד בזרועותיך, כשאתה כולך
בן עשרים. מתי קברת את אחיך, מתי גססת. בלילות תחלום חלומות
שיהיו מורכבים מרגעים שלי, רגעים שלך ורגעים של-

- ואז אני אזדקן, וארדוף אותך עד קצות תבל?

- סביר להניח. אם נרדוף אחד אחרי השני בדבקות סביר להניח שנפגש
תוך זמן קצר. ואז אני אשלוף ממך את הרגעים אחד אחד, ואתה כבר
לא תוכל להבדיל בין מה ששלך לבין מה שלא היה שלך מעולם. ותרגיש
כאילו אתה לא מכיר את עצמך, כאילו חיית חיים זרים.
יכול להיות שתרצח אותי, אבל אני אהיה כל כך רחוקה ממך - יושבת
על ערימת הרגעים הגנובים שלי וסופגת אותם. באותו רגע, באקט של
ייאוש סופני, אתה תקפוץ עליי ועל הרגעים שלי ותשאב את כולנו
לתוכך, תשב לבד בחדר, ותרגיש שלם לכמה רגעים.