"תראי את מושלמת. יש לך את כל מה שאני מחפש."
"אז למה אתה לא איתי?"
"כי אני מצטער אבל פשוט משהו חסר. לא יודע מה אבל משהו אומר לי
שזה לא זה".
היא ניסתה לעצור את הדמעות, שלא יירדו מהר ושלא יירדו לאט -
פשוט שלא יירדו!
הוא גרם לה המון כאב, אבל עם זה המון כיף והמון עונג...
הוא היה הטעות שהיא אהבה לעשות שוב ושוב, לכל אחד יש את הטעות
שלו שהוא חוזר עליה כל הזמן ואפילו שהוא מודע לזה שזו טעות הוא
ממשיך לטעות... ואז שוב מחייך, ואז שוב טועה וככה זה חוזר
חלילה.
היא הסתכלה לו בעיניים מתי שהוא אמר את זה, ניסתה למצוא שקר
בדבריו - לפעמים היא חשבה לעצמה שבטוח הוא משקר והוא סתם לא
יודע מה הוא רוצה והוא עוד יקלוט שהיא הבחורה בשבילו, אבל
לפעמים היא חשבה שהוא לא משקר את עצמו - אלא ההפך, שהיא משקרת
את עצמה.
מנסה לחפש רמזים, מנסה לקלוט משפטים ולחרוט אותם במוח שלה,
מנסה למצוא רגש בדבריו, מנסה למצוא ייחודיות שלה לעומת שאר
הבנות... מנסה ואולי בעצם היא בונה לעצמה מציאות מדומה שהכל זז
כמו שהיא רוצה ובכלל הכל רק מתבלגן יותר.
"אני אוהב את העיניים שלך, הן עצובות כאלה, חמודות"
אז היא הסתכלה עליו בעיניים הגדולות שלה, ובמבט העצוב שלה והוא
רק נמס עוד יותר ובא ונתן לה נשיקה ענקית ענקית והעיף אותה על
המיטה, והיא ציחקקה לה והוא גם חייך תוך כדי הנשיקה.
היא כל הזמן תהתה איך זה יתכן שהוא אומר לה מילים כל כך יפות
ונותן לה יחס כל כך חם ואוהב ובעצם אין לו רגשות אליה?
איך זה יתכן שכולם מצליחים להפריד בין הרגש למשיכה ורק היא
מתבלבלת?
הם היו קרוב לחצי שנה בקשר שמעולם לא הוגדר כקשר, בקשר עם המון
הפסקות, הם היו בקשר שהרס אותם אבל עם זאת בנה אותם והפך אותם
לאנשים אחרים. אנשים טובים יותר אפילו ממה שהם היו.
"אני אוהבת אותך"
הוא נתן בה מבט הססני מעט מבוהל, היא מהר הוסיפה "לא במשמעות
המלאה של המילה".
היא לא רצתה להלחיץ אותו בתקופה ההיא.
עכשיו הוא הסתכל עליה עם העיניים הגדולות שלו ובמבט העצוב שלו
והיא נמסה... ומהר קפצה עליו ונישקה אותו כמו מטורפת ואז הוא
ציחקק...
הם הלכו לישון ולפנות בוקר כשהוא הלך ממנה ונתן לה את הנשיקה
שהוא נותן לה תמיד לפני שהוא הולך והיא עדיין רדומה - היא לחשה
לו "אני אוהבת אותך"
והוא לחש לה "גם אני אוהב אותך".