דוד חי בכפר, הרחק מן העיר הרועשת. דוד היה איש ממוצע (או
שבעצם לא). הוא היה עיוור,לא ממש עיוור אבל הוא יכל לראות רק
דברים שרצה לראות ומה שלא רצה, לא יכל לראות, בשום פנים ואופן
לא היה מסוגל, במילים פשוטות ובמשפט אחד קצר לא רצה, לא! מאז
שקרה מה שקרה, הוא לא רצה לראות ולא רצה להרגיש ובעצם לא יכל.
המקרה ההוא השפיע על כל חייו, על כל אישיותו, רגשותיו ותיקשורו
עם העולם החיצון.
הוא לא ידע מה לעשות בחייו. מי הוא? למה הוא? ולמה הוא בכלל
חי?
יום אחד מעייף וסתמי כמו כל הימים בחייו לאחר המקרה, ישב
בחדרו, ולפתע שמע צעקה מהחלון. הוא כבר שמע הרבה צעקות שנועדו
להעליב אותו או להאיץ בו אבל הצעקה הזאת היתה אחרת. צעקה
מחרידה. הוא לא ידע איך לקבל את זה, מה? מה הוא יכל לעשות?
פתאום התחשק לו מאוד לראות אבל הוא פחד, פחד. פחד שלאחר כל
השנים האלו משהו יפגע בו. הוא ניסה לראות אך לשווא. הוא לא
רצה, הוא לא יכל. זה היה הסיוט הכי גדול שלו. הוא לא חשב שדבר
כזה יכול לקרות לו!
אבל פתאום, ברגע שהכי לא ציפה לזה, הראיה חזרה אליו. הוא ראה
אותה ניצבת מתחת לחלון חדרו. כל הזכרונות חזרו אליו. היא נראתה
בדיוק כמוה, אותו שיער שחור וארוך, דקיקה כמו שתמיד היתה
בזכרונו. רק דבר אחד השתנה: היא נראתה הרבה, אבל הרבה יותר
יפה. הפעם הוא ידע שהחלומות שלו הפכו למציאות. זאת היתה היא!
והוא רץ אליה...