עלה נפל ביער. סבב לו באויר החמים בינות לעננות האבק המרצדים
באור המתגנב תחת הצמרות. עלה ירוק וחי שנפל בגלל איזו רוח
פתאומית, מאלה שנשבו מפעם לפעם באויר הסמיך.
הוא הביט בעלה. נשם את האויר המאובק לתוך ראותיו באיטיות ועקב
אחר המסלול הלולייני בלא עניין של ממש. משחק האור והצל שעל-פני
העלה ריתק את עיניו באורותיו הצהובים ובצלליו הירוקים
והשחורים. העלה נפל ונחת על האדמה בינות לשלכת. הוא הפנה את
מבטו, וחושיו נתמלאו באורות ובצללים, בריחות המתקתקים של
הצמחיה סביבו ובקולות הציפורים על רקע הטפטוף האינסופי של מים
לתוך בריכות אורות של טל.
הוא שמע והרגיש כיצד פועם לבו בעוז, יחד עם הצליל העמום של
נשימתו. הוא עצם לרגע את עיניו ושקע לתוך החושך החמים של
תודעתו.
גבו נשען אל גזעו של עץ אדיר ועתיק, שקליפתו מחורצת בסדקים
עמוקים ועלוותו, בצבע ירוק כהה, מטילה צל על קרקע מכוסה בשלכת
נרקבת, עמוקה ורכה. חמימות נבעה מהגזע הסדוק, תחושה נעימה
שהעבירה בו צמרמורת לעתים, עת נגע אי איבר בגופו חשוף בקליפה.
העיף מבטו במי שהיתה שכובה לרגליו. היסס מעט להביט, אך לא חדל.
לגופה היתה גלימה לבנה. היא ישנה בתום, ילדה מתוקה שצמותיה
הזהובות נפולות בחן על קווי צווארה.
הוא הכיר את אביה, אדם טוב וחבר נאמן. הפקידה בידיו לפני שמת,
לפני שש עשרה שנים שחלפו להן. הוא מעולם לא אמר מי היתה האם -
רק כי מתה ביער כשילדה את בתם. כעבור חודשים ספורים נאסף אליה
גם האב, אך התינוקת חיה וגדלה.
הביט בה שוב. השמש זרחה והעולם התבהר. כעת ראה בבירור את פניה
הרגועים, תלתלי-זהב מרדניים נפולים על המצח שללא רבב. העיניים
הגדולות היו עצומות. הביט אל שפתיה המלאות, פרודות קמעא
בנשימתה. צווארה הלבן תחת קפלי גלימתה, גאה וחינני בשנתה
ובקומה.
לבו נתכווץ בכאב. נזכר באהובתו כשהיה צעיר עוד... היא מתה
בזרועותיו, קודחת ועיניה מזוגגות ועוורות. הוא עצם את עיניו
וזכר אותה, כפי שהיתה כשהיו רצים בגבעות המדושאות תחת השמש.
נערתו היתה, אותה הוא אהב. ולא ידע אף אשה מלבדה, שנשארה צעירה
כאשר הוא הזדקן.
וכעת היה כאן, עם פרח אביב-הנעורים ישנה לרגליו. אילו רק היתה
צעירותו שבה...
פרפר ריקד קלות ביניהם. הוא הביט בו, בצבעיו העזים ובמעופו
החינני. תהה על קנקנו של היופי. חדל, ושב להביט בנערה
שלרגליו.
חזה עלה וירד באיטיות קצובה, בהעתיקו כהנה וכהנה את הצללים
הרכים של קפלי שמלתה. באנחה סבבה על צדה, וכעת היתה שרועה על
גבה, ידה האחת מונחת בחיקה והשניה פשוטה קלות הצדה.
לפתע קם. פסע וקרב אליה. באצבעותיו נטל אחד מתלתליה, והעביר
ידו מעדנות בשערה. הניח כפו על לחייה וכבמעין ליטוף הוריד היד
לאוזנה, בעוקבו באצבע אחר קו-המתאר העדין.  שהה לרגע, ומשך ידו
- ספק בהיסוס, ספק במהירות שמתוך פחד.
כמו הוסר לוט מעל עיניו. כעת ראה אותה - ראה את השינוי שחל בה
מאז היתה קוטפת פרחים במדשאות רחבות-הידיים, ילדה עם חרצית
בשערה. כעת גדלה והפכה לאשה. הבין כעת מדוע עלה בלבו אותו הרעד
שרדום היה מאז שהיה עלם צעיר ותם, טרם נחרשו פניו בקמטים של
זקנה. כעת פעם לבו בצליל שזה מכבר שכח.
הוא נרעד ועצר. ספקות כרסמו בו שלא יכל להבין או לבטא במלים.
מה היו אותם דברים שעלו ברוח מחשבתו ומעשיו? כאילו אדם אחר היה
מושך בחוטים שהניעוהו.
אך שוב נתערפלו מחשבותיו.
עצם עיניו וחדל לחקור בעצמו. מבלי משים, בתנועה רכה וחמקנית,
נגע בה. גחן כבחלום, וקירב את פניו לשלה. בושם-הורדים הרך
בשערה הכה בתודעתו כקולו הצלול של פעמון בדממת חצות. הרגיש את
נשימתה החמה על עורו. הוא נרטט ונשימתו קצרה. רוח קלה בידרה את
תלתליה והעבירה גלים בבד שמלתה הצחור, שהצללים השוו לו גוון
כחלחל עדין.
לפתע, במשב פתאומי ואדיר של הבנה, נתעצמה הרוח והכתה בו. אמנם
שככה כעבור רגע, באותה פתאומיות בה באה עליו, אך העלים כבר
ניתקו והיו נופלים להם בעצלתיים סביבם.
בהלה אחזה בו. הוא נרתע לאחור ומעד. בינות לאבק ולשלכת ראה
אותה סובבת בחוסר-מנוחה ולבסוף, באנחה קלה, פוקחת עיניה
ומתרוממת לאטה. היא הבחינה בו, וחיוך עלה על שפתיה.
הוא ראה אותה כעת - מרפקה האחד שעון על האדמה הרכה וידה השניה
מונחת על מותנה. הקפלים העדינים של שמלתה השתפלו לקרקע, מגלים
אחת מרגליה שהיתה מונחת לפני רעותה.
היא קראה בשמו.
הוא השיב לה ובמבט מיוסר הרים ראשו. עיניהם נפגשו והעולם סביבם
דמם. הוא הביט בעיניה ולבו יצא אליה. היא חייכה אליו, עינים
ירוקות ובורקות כטל על עלים צעירים עם שחר. היא קמה, קרבה אליו
וחיבקה אותו בזרועותיה.
"אבא."
והוא נותר אילם. דמעה זלגה מעינו ונתגלגלה במורד הלחי, עד אשר
נפלה אל תוך שערותיה. הוא רצה להפרידה ממנו, להשליכה ממנו
והלאה ולהשאר לבדו. אך לא יכל. הוא שקע לתוך חמימות החיבוק
ולחץ את גופה אליו. הוא חש את חמוקי גופה העדינים תחת בד
השמלה. חש את חזה כנגדו, פטמות נוקשות מכפור הבוקר. העביר את
ידו לאורך הקווים הענוגים של מותניה. נשק למצחה. הביטו עין
בעין, והוא נרעד.
רצה לקרוא לה ילדתו, אך המילה לא עברה את סף שפתיו. לא ילדה
עמדה עוד לפניו, כי אם אשה. ובמה שעוררה בו פחד להודות.
לאטם הם נפרדו. החזיקו ידיהם בנגיעה קלה. ידיו רעדו והיא חייכה
אליו בתום. היא השפילה עיניה פתאום, ובת-שחוק עלתה על פניה.
פתע סבבה, וניתרה ממנו והלאה, צחוקה הצלול נישא באויר. היא
החלה לרוץ, והוא אחריה. האויר היה מלא בקולות שניהם כשרצו
בחורש.
רגליה ריחפו מעל הקרקע. שורש וענף לא נגעו בה. האויר היה מתוק
ומלא רעננות קרירה, והיא נשמה אותו אל ראותיה בשקיקה, מתוך
התרגשות שבכל טיפה חדשה. הוא כבר היה הרחק מאחור, קורא בשמה
בנשימה קצרה. היא צחקה אליו והמשיכה הלאה.
לעולם לא היה סוף. העצים המשיכו הלאה והלאה, והיא יכלה לרוץ
ולעולם לא להגיע לגבולם. היא עצמה את עיניה ועפה באויר...
העולם חלף על פניה ביעף ונעלם במרחק.
לבד. היא לבדה. ריק גמור הקיף אותה, מיותמת מכל מהות אחרת מאשר
נפשה העירומה. חמימות חדרה ושטפה את נימי תודעתה בנגה עמום.
היא נחה בתוך הדממה, חופשיה באין שחלחל לאטו ומלא אותה כפי
שסבב אותה. לא היתה, אלא היתה הכל.
דומם. החשכה התעבתה. החמימות שזרמה בעורקיה החלה לפעום באור,
אור שלא האיר דבר. רק הדגיש בניגודו את החושך. תבנית של סדקים
בטורקיז הופיעה לרגע בחלל, ונעלמה. רק צלה הבהיר נותר כחותמת.
הקור חדר לתוכה. החמימות שבה הלכה ונעלמה.  הריק אפף אותה,
והריק היה קר. קהות עלתה בה, קהות וקפאון ודממה.
אור כחול וקר בקע מתוך סדקים בחשיכה. הכה בה והצליף בעוצמתו
הדוממת והצורבת. פילח את מחשבתה ודקר את נפשה. מחטים-מחטים
ננעצו בה, קפואות ואכזריות.
כנפיה נבקעו. היא הצטנפה בתוך עצמה, והחלל הריק ואותן תבניות
מוזרות של אור נורא כולן נסתחררו סביבה והחלו בצניחה מטורפת.
היא התכווצה לתוך מרכז הערפילית שלה - והניחה לעצמה ליפול.
מחטים-מחטים מכל צד חלפו על פניה ובתוכה. הן דקרו אותה וכקרח
הקפיאו את לבה.
שיערה הפזור... הרוח הערטילאית פרמה את הצמות הערמוניות והרי
נאדמו הן... בסחרור ובאובדן-החושים אפופה הנפש, ומתוכה היא
צומחת... גופה צונח יחד איתה באינסוף... האורות מכים בה בהמולה
והיא נרעדת יחד איתם. הקרח בליבה ובגופה מפשיר... הקור אינו
אלא הלהט במסווה אחר... אדום וכחול מתערבבים יחד ליצור הבזק
אדיר אחד של אור.
צללים, אפורים וקלושים, מתהווים מאחורי המסך הבהיר. מוח מיוסר
מנסה להשוות צורה... צללים גוחנים, נעים, נצבעים בתפיסה החוזרת
לאיטה לעולם.
היא שוכבת בלי-נוע על קרקע היער. עלים אדומים מפוזרים סביבה
בערבוביה. נשימתה קלושה, אך מתחזקת יחד עם הצבע החודר מחדש
ללחייה. הפחד מזדקק ונוזל הלאה מהלב - המוות שוב רחוק מתודעה
וזיכרון.
היד המונחת על מצחה מתנפצת שוב לאלפי רסיסים זעירים, המסתירים
לרגע את אור השמש החדש. אך אור זה אינו נוטשה כמו שעשה אור ישן
בעולם מת. הוא חוזר בכל צבעיו ובלעדיהם ומציף את נפשה בתודעת
היד והמגע והאור... סחור-סחור אך הקרקע עודנה תחתיה. היא פוקחת
עיניה ומושיטה את ידה הלבנה, השקופה כמעט, זכה וטהורה מהקיום
החדש שניתן לה. היא חשה את חספוס ידו הגדולה התופסת אותה,
חספוס שרק העצים את התחושה. האור מתעמעם כשעין השמש מוסתרת
ממנה בגופו, אולם קרני החמה מגיעות עדיה בכל-זאת באי-ממשיות
מוזרה שבכל-זאת מציפה את עולמה.
בהביטה אל-תוך עיניו היא רואה את עצמה - כפי שהיא או כפי שרוצה
להיות. מעולם לא הבחינה בעצמה כמו שראוה עיניו. יפה ובטוחה כמו
הלהבה המרצדת, נשרפת ונולדת בחומה של האש. עתה, גם אם תעצום את
עיניה ותנסה שלא לראות, דמותה הבהירה כמלאך משמיד לא תימחה
ממקומה לנגד עיניה, בתוך הרקע הקר הלוהט שבתוכו ראתה לראשונה.
היא המשיכה להביט אל-תוך עיניו ובעצמה. במידת-מה, הגבול בין
העין, כדור הבשר והמקפא השקוף שבו ראתה את השתקפותה הברורה,
המעוותת קמעא, לבין הוויתה שלה, ניטשטש. בהביטה לתוך עיניו
אחזה, תחילה בחולשה ואז בכוח, בבד שעל כתפיו ומשכה אותו אליה.
הוא בלם את נפילתו בשתי ידיו. לרגע, היא ראתה מעין אימה
בעיניו, אולם זאת התחלפה בהבעה משונה של תשוקה. היא אחזה
בזרועותיו, ציפורניה ננעצו בבשרו דרך הבגד. היא הרגישה כיצד
שריריו מתאמצים, רועדים כאילו חששו להרפות למרות הגעגועים
שבעיניו. היא משכה אותו אליה והוא נכנע לה סוף-סוף ופניו
התקרבו לשלה.
לבה דהר בחזה, לחייה האדימו. היא עצמה את עיניה מבלי-משים
בהרגישה אותו מתקרב אליה, עוד ועוד... לבסוף, כעבור נצח, היא
חשה את מגען הרך של שפתיו הנוגעות בשפתיה.
מגען רך, רך ועדין כמרקם עלה צעיר וירוק. בפליאה ובהתרגשות
נהדרת היא חשה אותן, נגעה בהן, התקרבה עוד ועוד... כל ישותה
התמלאה במגע הקר-חם של שפתיו. אט-אט היא הפרידה את שפתיה,
הרגישה כי גם-הוא עושה כך.
היא שכבה על האדמה, המכוסה שלכת נרקבת, וחשה כיצד ידיו מחבקות
את כתפיה. גופו נצמד לשלה, והיא אחזה בו, הניחה את ידיה מסביבו
ולחצה את עצמה אליו. הוא נתמך במרפקיו אך לאט-לאט גופו ירד
אליה. שפתיהם נצמדו אחת לשניה. כל ישותם הסתכמה בשתי זוגות
שפתיים כרוכות זו בזו בריקוד קטלני. עת לחץ עת שפתיו אל שלה,
ועת רפרף בעדינות. הוא לקח את שפתיה בשלו ועזב. היא נשכה
בעדינות. פניו התרוממו - והוא עצר והביט בה, כולה מתוחה
בציפייה, עת הוא נישק אותה שוב. היא הפרידה את שפתיה והעבירה
עליהן את לשונה. אז ליחלחה את שפתיו בתנועות מהירות וחמקניות.
לשונו נגעה בשלה והיא נאנחה קלות למגע המצמרר.
הוא חש בצמרמורת ותקף.
בתנועה הם המשיכו, כרוכים במעגל האחת סבב השני. ידיה אחזו
בכתפיו, היא חשה את השריר והגיד נעים בגבו מעבר לאריג הגס. הוא
התרומם מעט מעליה ואחז בבגדה, אחז והרפה חליפות. הסיט את שיערה
הסתור מעל פניה וצווארה. שפתיו נחו במקום שבו הכתף מפנה את
דרכה לשרירים הרכים של הצוואר, בשקע שמעל לעצם הבריח. אנחה
נתמלטה מחזה בהרגישה את המגע שנע מהמקום בו התחיל, מעלה אל
מתחת לסנטר, ושוב מטה - מעל קנה הנשימה ועוד, אל השקע שבבסיס
הצוואר. הוא משך קלות בעור וידיה אחזו בו ביתר עוצמה. היא אחזה
בפניו, העבירה את ידיה בזקנו ומשכה אותו אליה, נשקה לשפתיו ואז
למצחו. בידו הוא הסיר את הבגד מעל כתפה, בעוד ידיה מנחות אותו
אל הרכות שבחזה. הוא העביר את ידו מעל שדה ולחץ באצבעו על
המקום שבו מתחיל בקו ספק ברור למגע וספק דמיוני.
אצבעו המתווה שרטוט לוהט, מתפתל כנחש על גופה, נגעה בקצה
חולצתה ואחר הכישה, בכאב שהעביר בה צמרמורת. הוא אחז בשדה
השמאלי בעווית, ואחר תפס בבד ומשכו למטה, מגלה במעשהו זה חזה
צעיר ומלא. משהו מן הטורף נצנץ בעינו כשהביט על שני העיגולים
המושלמים-כמעט הרוטטים תחתיו בקצב נשימתה החטופה. בעוצמה את
עיניה, היא חשה כיצד העביר את ידו על שדיה, תחילה ברפרוף עדין
ואחר במשיכה שעוצמתה הולכת וגוברת. היא השליכה ראשה לאחור
ואנחה נתפלטה מפיה כאשר נישק בשפתיו את פטמתה הזקורה כעת, לא
מקור אלא מפני התאווה שאחזה בשניהם.
גופותיהם פעמו בפעימה אחת, כאשר הוא העביר את שפתיו על כל
גופה, תחילה על שדיה, מנשק, נוגס ומוצץ בפטמותיה ובעורה, ואחר
ירד בנשיקות אינספור אל בטנה, מוריד אגב-כך את בגדה מעליה והיא
מקשתת גבה כדי לסייע לו בכך ומגודל התשוקה. איברו, שנשכח שנים
כה רבות, נתעורר שוב בקרבו והדם געש ופעם בעורקיו. שוב לא נתן
דעתו על שיערו המאפיר ועל הקמטים שחרשו את פניו. צומת הדרכים
שגעשה בערוותו והנערה המתפתלת מתחתיו בתשוקתה השרתה עליו רוח
צעירה וחיה.
והיא, נערותה ניגרה מתוכה יחד עם החום והלחות מבין רגליה. אש
פשתה בגופה, ומוקדה באותו מקום שירדו שפתיו על בטנה, ובמקום
שבו חשה את לשונו החוקרת בטבורה - ומטה היא המשיכה, מקצרת
נשימתה עם כל רגע שעברה על עורה וירדה אל אותו המקום שרדום היה
עד שנתעורר בגעש דמה ורוחה.
עיניו היו עצומות. מה שראה, ראה בשפתיו ובידיו, המלטפות את
גופה, אוחזות בה, מנשקות אותה, עד שכל גופה היה מכוסה בזיעתה
המעורבת ברוק נשיקתו. הוא יכל להריח אותה, ריח מתוק ומלוח, ריח
שהכה בו מתחת למעטה תודעתו, הפך אותו לחיה הנטרפת בידי דחף
התאווה והזיווג.
בכל מקום יכל לחוש תחת ידיו את פעימות הדם בעורקיה, הדם שגעש
ונשא עימו את ההתמסרות המוחלטת של גוף ונפש לרעב שיושבע רק
בזרעו שיפרה את רחמה.
הוא לפת את מותניה, ציפורניו חודרות בבשרה ובדמה שניגר סביבן.
כמו דמה, רגליה נכרכו סביבו למנוע ממנו לעוזבה, להתרחק ממנה.
אולם הוא תפס אותה בשדיה וטיפס על גופה מעלה, חזהו על בטנה
וראשו מתקדם ועולה על חזה ואל צוארה עד שפניו שוב היו מול פניה
שלה. הוא חש כיצד היא לוחצת עליו, דוחפת אותו אל אותו מקום שבו
שניהם היו, אחת לצד השני, עור צמוד למגע עור, שפתיים צמודות
לשפתיים, הוא מתחכך בה ושולח ברקים בגופה ובגופו - חודר, שובר
וקורע את הכאב בגבול שבינו לבינה.
זעקת כאב פילחה את נשימותיה הקטועות, גופה רעד מתחתיו בבכיה.
הוא חש כיצד זרועותיה לוחצות עליו בחיבוק-עווית, את פניה היא
קוברת בכתפו. דמה ניגר מתוכה עליו, וממנו אל האדמה. תחילה בפרץ
ואחר בנזילה רכה של כאב. הוא החל לנוע לאחור, לצאת, לבטל את מה
שגרם לה כאב. אולם היא עצרה בעדו, שלא ישאירנה בריקנותה. הם
זינקו לחלל, גוף אחד תחת מעטה מבודד של זיעה ודם. מעלה ומטה,
קדימה ואחורה, ניטלטלו כהנה וכהנה ופנימה והחוצה... בסחרור
נואש הם צפו במסלולם הלולייני אל האדמה והשלכת, שחיכו להם
למטה.
האור ריקד והם ריצדו תחתיו. שיער סתור ושרירים במאמצם הניעו את
הצללים הפרועים שהשתוללו סביבם. מטה ומטה, בתאוצה עיוורת הם
נפלו, מהר ומהר יותר, עד שבזעקה אחת אדירה התגשמו שניהם על
האדמה, שקיבלה אותם ברכות.
עלי השלכת האדומים האדימו אך מעט יותר כשדמם ניתז על הארץ.