את רוני הכרתי כשהתחלתי לעבוד במסעדה, למרות שתמיד היתה לי
ההרגשה שכבר פגשתי אותו קודם. למרות כל הזמן שבילינו ביחד לא
הצלחתי להיזכר מאיפה הוא מוכר לי - אולי רוני פשוט היה כזה,
אחד שנדמה לך שאתה כבר מכיר.
בתחילת משמרת היינו מגיעים ורואים את סידור העבודה: מי קיבל את
השולחנות בחוץ, מי את הבפנים-למטה ומי את החביב עלי מכולם -
למעלה-לא-מעשנים. שנאתי את ריח הסיגריות שנדבק לי בשיער
ובבגדים, שנאתי לפנות מאפרות מלאות והכי שנאתי להדליק לאנשים
את הסיגריה במצית, תמיד היתה נכווית לי האצבע. בלא-מעשנים תמיד
קיבלתי טיפים מופלאים: באותם ימים לא היו משכורות בסיס למלצרים
והטיפים היו ההכנסה היחידה. רוני לא נראה כאילו העישון הפריע
לו, מידי פעם גם הוא הדליק לעצמו סיגריה, אבל יום אחד קיבלנו
ביחד את האיזור של הלמעלה-לא-מעשנים, ומאז לא נפרדנו בעבודה.
עברנו לשמירה איזורית: במקום "שולחן שלי" ו"שולחן שלך" עבדנו
יחד על כל האיזור. בהתאם למצב (הרוח והלקוחות) מי מאיתנו ניגש
ונתן תפריטים, בהתאם למצב הגיש מנה ראשונה ובהתאם למצב פינה
והגיש חשבון. היינו הצוות הטבעי בעולם, הסתדרנו בלי לדבר כמעט,
הטיפים המריאו.
"אין, טיפים זה מזל, זה תלוי בלקוח," אמרה לי שירה, שלוש שנים
ותק מעלי "יש אנשים, תיתני להם ת'שירות הכי טוב בעולם, ישאירו
לך בקושי שתי שקל, ויש כאלה שסתם תוציאי להם ת'אוכל, יתנו לך
עשר אחוז, ככה זה". אבל רוני ואני לא היינו צריכים מזל, היו
לנו התמחויות.
כבר בהתלמדות שלי היה ברור שאותו חוש הומור ששירת אותי נאמנה
בכתיבת ספר המחזור והצגת הפרידה של השכבה, יהיה הנכס החשוב
ביותר שלי בעבודה הזאת. הלקוח הישראלי אוהב שצוחקים איתו, ומאז
פריחת הסטנדאפים של שנות התשעים, גם כשצוחקים עליו. הקפדתי
לשלב משפט אחד רציני בין שניים הומוריסטיים, והמתכון הזה ערב
לחיכם של צעירים, גם אם ברוחם בלבד. מול חמוצים יבשים נאלצתי
לשמור על ריחוק קורקטי ולקוות לטוב.
רוני היה סיפור אחר, רוני התמחה בנקבות. המילה "נקבות" לא באה
להביע זלזול, חלילה אלא כדי להדגיש עד כמה מקפת היתה ההשפעה
שלו: תינוקות שעוד לא למדו לדבר, ילדות שנדבקות אל מגש
הקינוחים המסתובב, טיפשות-עשרה מצחקקות, סטודנטיות הזויות,
פלצניות-פן מטופחות, אמהות שבאו להנות משקט וקיש גבינת עיזים
וסבתות שאוכלות עוגת גבינה ונאנחות אל מול הים: כולן כאחת
הגיבו אל רוני באותה הצורה.
אני חיבבתי את רוני, כמו כולן, אבל את סודו של הקסם לא הצלחתי
לפצח. הוא היה נחמד, חביב ונכון לעזור, אבל בעיני זה לא הסביר
את כוחות-העל שלו. הוא לא היה יפה, בוודאי לא כמו ניר שנראה
כמו דוגמן בפרסומת לקפוצ'ינו, הוא היה גבוה, אבל לא מאד, חסון,
אבל לא יותר מידי, הפנים שלו היו נאות וגבריות אבל לא משהו
שנחרת בזכרון, והקול שלו נשמע כאילו הוא התחלף כבר בגיל אחת
עשרה, וכשהתחשק לו הוא היה הופך עמוק עוד יותר. בעיני כל זה לא
התחבר לכדי סיבה מספקת שבגללה, כשרוני היה ניגש אל מי מבנות
המין היפה, מטה את כתפיו הרחבות ואומר בקול עמוק: "אפשר
לעזור?", שיגיבו כולן באותו האופן: בחיוך מטופש שעולה על פניהן
ובמאמץ עילאי להשאיר את הלשון בחלל המיועד לה.
בפעם הראשונה שראיתי את זה קורה לא האמנתי. הלקוחה, אישה
ממורמרת בשנות החמישים לחייה, ישבה עם שתי חברות מרירות כמוה
וצעקה על שירה המסכנה משהו שלא הבנתי בעניין פטריות. אני לא
הייתי יודעת מה לעשות, וכששירה עברה לידי שאלתי: "מה קורה?".
שירה אמרה: "סתם שטויות", וקראה לרוני.
כבר כשרוני הלך את המעבר אל השולחן אפשר היה לראות את הנחישות
שלהן נחלשת. הוא ניגש ועשה את הקטע עם הכתף וה"אפשר לעזור?"
שלו, והן כבר היו במצב הצבירה של החמאה. הלחיים של הלקוחה
התרוממו וכיווצו את העיניים שעיפעפו בחנפנות. "אה... אני...
אני פשוט... הזמנתי תפוח אדמה בפטריות... חשבתי שהפטריות
מקופסה..." היא גמגמה ואני הייתי בטוחה שזו מתיחה שעושים לכל
החדשים. "אין שום בעיה גבירתי", ענה לה רוני ברשמיות, אפילו לא
חייך. "אפשר להציע לך משהו במקום?" והאישה מיצמצה בעינים לחות
ונבוכות ולחשה: "סלט יווני...". היא ושתי החברות עקבו בערגה
אחרי דמותו המתרחקת.
דאם!
מאותו יום שיצא לנו לכסות ביחד איזור, וגיליתי כמה זה נוח
ומשתלם כשרוני מטפל בשולחנות שבנות מיני נמצאות בהם, היה לי
ברור שזו דרך הרבה יותר יעילה לעבוד. אני לא זוכרת איך הוחלט
שמעכשיו אנחנו עובדים יחד באיזור הזה, למעלה-לא-מעשנים, לא
זוכרת אם אני העליתי את ההצעה. פעם אחת האחראי-משמרת שם במקומי
מישהי אחרת, ורוני הודיע לה, עוד לפני שהגעתי, שזו טעות. "זה
האיזור שלנו", הוא אמר לה, "אנחנו עובדים ביחד." הנחתי שהוא
פשוט לא רצה לשנות הרגלים, מה גם שאסירות התודה ותחושת הנצלנות
שלי גרמה לי להשתדל ולפנות ממנו את כל מה שלא קשור במגע עם
הלקוחות: אני הדפסתי את ההזמנות בקופה, אני רצתי למטה להבהיר
משהו לשף או לזרז את הבארמן. היה ברור שלא מדובר כאן בקשר
קרוב, כל מה שידעתי על רוני היה שיש לו חברה וכולם ידעו את
זה.
הם נפגשו על חוף הים, איך לא. הוא שיחק כדורעף כמו כל יום
שישי, היא השתזפה על החוף כמו כל התיירות, הכדור עף אליה, היא
מסרה לו חזרה, נכנסו למים, מבט, שיחה, היא האריכה את החופשה
בארץ בעוד שבוע והוא עשה מנוי שיחות לארה"ב. מאז עברה שנה והוא
פגש את ג'ניפר רק עוד פעמיים, אבל כבר דובר על חתונה. לכולנו
נראה הגיוני מאד שהוא יעדיף לחיות באמריקה מאשר להמשיך למלצר
פה עד סוף התואר, אבל רוני לא הסכים לשמוע על ירידה. "פה הבית
שלי, ואני לא מתכוון לעזוב". הוא יכול היה להרשות לעצמו הצהרות
כאלו, חשבתי לעצמי, בחורות ילכו אחריו עד קצה העולם. "והיא
תסכים לזה?" הספקתי לשאול ולקבל הנהון לפני שרוני ניגש לקחת
הזמנה מהשולחן של אשתו של הבעלים וכל החברות שלה. הוא היה
רשמי, כמעט קר, וקיבלנו טיפ שעובר את הממוצע היומי שלנו.
"תהרוג אותי איך אתה עושה את זה", אמרתי לו כשספרנו את הכסף
ואז שירה הגיעה לרשום את ההזמנות שלנו לארוחת הערב שאחרי
המשמרת, וגם השיחה הזאת נקטעה.
כשהתחלתי ללמוד בירושלים עוד עשיתי פה ושם משמרות בסופי שבוע
וחופשות, אבל עבודות משתלמות יותר וקרובות יותר נקרו על דרכי.
מטבע הדברים מלצרות היא עבודה זמנית וכולם מתפזרים במוקדם או
במאוחר. כשבאתי לבקר היו פחות ופחות ותיקים ואת רוני כבר לא
ראיתי. פעם אחרונה ששמעתי הוא היה בארה"ב, לעוד ביקור, ומאז
כבר העבירו חוק שמכליל שירות בתשלום. הכנסות בעלי המסעדות עלו,
המלצרים מרוויחים אותו דבר. מאז התחלתי גם אני לשבת בבית קפה
מול הים כל יום שישי, לשעתיים של שפיות ולבד. כבר לא בוחנת
מבחוץ את העולם שהכרתי מבפנים. אני ממשיכה להשאיר טיפ, כי ככה
אני, ולהסתכל לים במשקפי שמש, כי ככה בריא יותר לרשתית.
אחרי הקפה ועוגה והשקט של יום שישי אני הולכת לתחנת האוטובוס,
לעוד חצי שעה של לבד, ומשם חזרה לחיים. והנה שישי אחד עובר
לידי זוג בתחנה, בחור קצת גבוה עם כרס קטנה שלא מפריעה לנשים
לסקור אותו בעניין, ובחורה רזה שראיתי פעם אחת מרחוק. "רוני!"
נפלט לי והוא מסתובב. אנחנו לוחצים ידיים בשמחה ואפילו נותנים
נשיקה זהירה על הלחי, ג'ניפר ואני מוצגות רשמית באנגלית,
"ג'ניפר, אשתי, ונעמה, עבדנו יחד במסעדה ההיא."
לחיצת יד וחיוכים כנים, "שמחה מאד להכיר אותך".
"רוני, זאת נעמה ש...?" שואלת ג'ניפר בחיוך ואני תמהה, נעמה
שמה?
רוני צוחק ומודה, כן, זו היא, ואני שואלת מה.
רוני אומר, נו, את זוכרת, שהיינו עובדים ביחד. כן, אני אומרת,
אני זוכרת, וג'ניפר מתערבת, "הוא היה תמיד מתפעל ממך, היה אומר
שהוא לא מבין איך את עושה את זה." עושה מה?
"את לא זוכרת? כל המטבח, כל הבאר, כולם היו שפוטים שלך. כל
ההזמנות שלך תמיד היו יוצאות ראשונות, הבארמנים היו מנקים
בשבילך את הכוסות באקסטרה, היו מקשטים רק את המנות שלך. לא שמת
לב? לא ראית איך תמיד היינו מקבלים יותר טיפים מכולם? והכי
מוזר", הוא פונה אל ג'ניפר, "שהיא לא היתה עושה כלום בשביל זה.
בקושי מחייכת אליהם. היא היתה כמו רוזנת, באה, מבקשת, וכולם
עושים. בחיים לא ראיתי דבר כזה " ושוב פונה אלי, "את לא זוכרת
שתמיד רציתי שההזמנות יצאו עם השם שלך?"
"חשבתי שאתה שונא את הקופה..." אני ממלמלת, אבל רוני ממשיך,
"הרגשתי לא נעים, שאני מנצל אותך, אפילו שלא היה לך אכפת.
לקחתי על עצמי את כל מה שלא קשור בצוות של המטבח, בשביל לאזן,
אבל פייר, לי זה יותר השתלם."
האוטובוס שלי מגיע, "אני חייבת לעלות", אני אומרת להם, "יופי
לראות אתכם", עוד לחיצות יד ונשיקות, ואנחנו נפרדים, שתי פיסות
עבר שנפגשו לרגע בדרך לעתיד.