בוקר טוב..
אני לא יכול להפסיק לעצום את העיניים ולהמשיך לחלום,
אני אפילו לא זוכר על מה חלמתי, אבל אני בטוח שזה היה מספיק
טוב כדי שאני ארצה להמשיך,
אני תמיד מנסה לחזור לאותו חלום אבל זה אף פעם לא מצליח,
תמיד הוא משתנה, אני בטוח שזה קורה לכולנו.
יש דברים שאני פשוט לא יכול להפסיק לחשוב עליהם, או להסתכל
עליהם
ויש דברים שתמיד היו לי מול הפרצוף, מתחת לאף. ואף פעם לא שמתי
לב אליהם.
כמו... כמו משמעותם של סרטים... כן סרטים.
יש סרטים, שלוקח לך פעמיים או שלוש לראות אותם. עד שאתה קולט
את המסר,
אני למשל, קולט את המסר כמעט תמיד בפעם הראשונה,
לא שאני יותר טוב מאחרים.
פשוט, אם לא אני יוצא ממש מאוכזב, בדרך כלל.
עם בנות למשל זה ככה, אם אתה לא קולט אותה בפעם הראשונה
כמעט תמיד, אתה מתאכזב שלא קלעת בפעם הראשונה.
כי אז יש מצב שבזבזת סתם כוח ומאמץ על כלום, רק אם אתה טיפוס
שמבזבז כוח ומאמץ.
אני אחד כזה אז אני יודע איך זה לחיות בלי אגו.
אחת לעשר לפחות שלא תתאכזב ותשמח, שלא יצא לך לקלוע על הפעם
הראשונה.
יכול להיות שאם היית קולע, אז נכון לאותו הרגע היא לא הייתה
מתאימה והיית מפספס,
מניסיון אישי, זה לא כיף להיזכר ברגעים כאלו.

עכשיו כבר קמתי, הפסקתי לחשוב על מה שאני חושב עליו, כל יום
לפני ואחרי השינה,
אני לא אצחצח שיניים עכשיו, כי אין לי כוח ואני גם לא אשטוף
פנים, מספיק לשפשף
קצת את העיניים כדי להתעורר לגמרי, אני אשתה משהו וזהו.
עכשיו אני מתחיל לחשוב על דברים אחרים.
ברגע זה ממש מתחילות לרוץ לי בראש כל המחשבות הלא ממש מוסריות
שלי, או שלכם,
איך אני יכול להשיג מה שאין לי ויש לו ואיך אני אוכל להתחמק
מזה - בלי להפגע,
בדרך כלל, לא חשובה לי המחשבה אם מישהו ייפגע, אבל רק בדרך כלל

רק אצל אנשים מיוחדים - היא קיימת תמיד.

קודם דיברתי על זיכרונות.
כמעט בכל פעם שאני מפנה את הראש לאחור בחדר שלי, אני רואה
קופסא ישנה,
חצי קרועה, אבל עדיין במצב סביר, שבה שמורים הרבה מהזיכרונות
שלי.
חלקם טובים ואני עדיין נהנה לעיין בהם, ומן הסתם יום אחד גם
מהם יימאס לי,
וחלקם גם פחות טובים ומהם כבר נמאס.
אני נהנה במיוחד ("אעלק"), לראות תמונות שלי מתקופות שונות,
לראות איך האבולוציה משפיעה על נער פשוט במהירות יוצאת דופן,
חיצונית ובמיוחד פנימית.
השינוי שאנשים עוברים בתקופות קצרות הוא ממש עצום, במיוחד בגיל
ההתבגרות,
דגש על ההתבגרות.
יש אנשים שמקובעים לאופנה הנוכחית ויש כאלו שתקועים באותו מצב
מכיתה ו'.

יש פעמים, שאני מסתכל על החיים שלי בתור ספר. וכאילו איזה
מישהו אידיוט שלא יודע להחליט על איזה ז'אנר הוא החליט שהוא
רוצה לכתוב, כל פעם משנה את הסביבה בניגוד לרצוני ומשאיר אותי
בתחושה שהסיפור שלי הוא כללי מדי, ואין לו באמת עלילה או סוף.
כאילו הוא מסופר בלי תכלית, בלי סיבה אמיתית.
והדמויות המשניות, כמובן שאני הדמות הראשית כי הסיפור הוא
עליי, אבל הדמויות
האחרות, הן כל הזמן מתחלפות וטוב שכך, ככה הסיפור נוגע לכולם,
עם הזמן וכולם יוכלו ללמוד ממנו. לכן אני מרבה לשתף אנשים
במחשבות האישיות שלי ובשטויות שעשיתי.

לפעמים אני חושב שזה טוב להזכיר לעצמך מדי פעם - שאתה מושלם,
אבל רק לפעמים.
לפעמים זה אפילו טוב, להודיע לעצמך שאתה יותר טוב מאחרים,
אתה תמיד צריך להיות במקום הראשון אצל עצמך, זה הכי חשוב.
אצלי, אני כמעט ואף פעם לא במקום הראשון, זה תלוי בסיטואציה,
כבר אמרתי שאין לי אגו?

אף פעם לא כתבתי משהו כמו זה
בטח שלא בכזה אורך, או שהקדשתי לו כל כך קצת מחשבה ורק נתתי
למילים לזרום
לי דרך האצבעות בזמן שאני מקשיב למוזיקה בלי לשמוע את המילים,
רק להקשיב
לקצב, אפילו בלי להזיז את הראש, רק להקשיב,
עד שהשיר עובר לו בלי שאף אחד שם לב, אני יכול להשוות מצב כזה
לחיים.
נו טוב, מזל שלא הקדשתי ל"דבר" הזה שאין לי מושג מהו הרבה
מחשבה,
הרי בסך הכל הוא רק מסמך אישי לכותב המתחיל
שהוא אני...