- מצטערת, הייתי חייבת.
- זה בסדר...
הוא מצדו, מה איכפת לו... מצדו שכל יום אני אבוא, אנשק אותו,
אגיד סליחה ואלך. אבל באמת היה נראה שהוא מבולבל.
בכלל לא ידעתי מה אני עושה כשבאתי לפה, אפילו דרך לחזור הביתה
אין לי. ההורים אינם, כל הבית ריק. ואני פה, בלי שום דרך
לחזור.
- טוב, אני חושבת שאני אלך עכשיו.
- איך תלכי?
מה אני אגיד לו עכשיו? אם אני אגיד ברגל הוא סתם ירחם עליי...
כל היער ברגל, אפילו אם הוא שונא אותי הוא ירחם עליי. ואם אני
אגיד שאיכשהו? גם אז הוא ירחם. אז אני פשוט אשתוק.
- את מתכוונת ללכת ברגל? אויש זה כל כך מתאים לך... תקשיבי את
לא זזה מפה, חכי רגע אני מתקשר לרעות שתישני אצלה.
והוא התקשר, חמוד כזה, אולי באמת איכפת לו ממני קצת, אפילו לא
הזכיר את הנשיקה, כדי לא להביך אותי.
- היא לא בבית. לא נורא, תישני פה.
אבל למה הוא חייב לעשות לי את זה? למה להעמיד אותי במצבים
הרצחניים האלה? הרי ברור שבסוף אני לא אשלוט בעצמי ואנשק אותו,
שוב. לישון אצלו, מצא לו תזמון.
- עזוב, אני הולכת.
- את לא זזה מפה, השתגעת? דקה ואני מארגן לך מיטה...
אז אני אשאר, מה כבר יקרה, אני אשלוט בעצמי, כרגע אפילו להסתכל
עליו אני לא יכולה ושלא נדבר אפילו על לנגוע בו... יהיה טוב.
- למה?
- כי אני אוהבת אותך...
- באמת?
הוא מסתכל עליי במין מבט חולמני, לא מבין, 'איך בכלל מישהי
יכולה לאהוב אותי?' זה מה שהוא חושב... הוא כל כך חסר ביטחון
במצבים כאלה, ישר משתפן, נבהל, מתרחק.
- הכי שבעולם, אבל סתם, זה לא הרבה.
והוא צוחק... זאת הייתה המטרה שלי, שיצחק, הוא הרי יודע שאני
לא רצינית. אני אוהבת את הצחוק שלו, יש לו צחוק יפה, זה חלק
מהקסם שלו, ויש בו קסם.
רק שלא יירדם, זה באמת מפחיד אותי, כי כשהוא יישן, איך אני
אשלוט בעצמי? אני הרי נמסה בצ'יק כשאני רואה אנשים ישנים...
ואותו בכלל. אני לא אשלוט בעצמי. אני בטוחה.
הוא נרדם. שוב זה משתלט עליי, אותה הרגשה שניסיתי להסביר לו
אותה אבל אף פעם לא הצלחתי. ההרגשה הזאת שזה הרגע, זאת השעה,
זאת הדקה הנכונה ביותר. למרות שאני יודעת שזה לא נכון, אפילו
שהוא הראה לי היום בהתנהגות שלו שהוא לא רוצה, אני חייבת, זה
משתלט עליי. אם אני לא אגע בו עכשיו אני אתפוצץ.
מתקרבת, לאט לאט, כדי שלא ירגיש אותי, שלא יקום.
נוגעת בו קצת, בלחי, הוא כל כך רך, כמו תינוק, הלוואי שהייתי
יכולה להישאר במצב הזה לנצח, זה מספיק לי, לא צריכה יותר. רק
להרגיש אותו, את הגוף שלו, זה מספיק לי.
הוא זז קצת ואני מתרחקת ישר. שוב נתתי לזה להשתלט עליי, שוב
עשיתי את אותה טעות.
הוא פותח את העיניים ומחייך אליי.
- לא ישנתי, את יודעת.
אני מחייכת גם... ומתקרבת אליו.
שוב אותה טעות, שוב אותה נשיקה חסרת כל טעם, שוב אותו מבט של
בלבול על הפנים שלו, הכל יהיה אותו דבר, אז למה אני ממשיכה?
אבל הפעם זה שונה, הוא מחייך, כאילו אומר לי להמשיך, לא
להירתע, הפעם הזאת היא לא כמו האחרות, זה הרגע הנכון, הדקה
הנכונה, השעה הנכונה.
מתנשקים שוב, שוב אני מרגישה אותו, והלוואי שהייתי יכולה
להישאר ברגע הזה לנצח, לתמיד, ככה, איתו.
הוא מתרחק ממני, שוב בורח, שוב עוטה את אותו מבט.
חוזרים לישון... הפעם אני נרדמת בקלות כי החלומות כבר לא
מפריעים לי, אני בתוך חלום עכשיו, איתו, לידו.
בבוקר אני הולכת מהר, שלא יראה, שלא יזכור, שישכח את כל מה
שהיה, את כל מה שעשיתי, כל מה שאמרתי.
מגיעה הביתה, נחה. עובר עוד שבוע ושוב אני אצלו, אותו מצב,
אותה מיטה. המעגל הבלתי נגמר של חיינו.
מצטערת, הייתי חייבת.