העצמות מרגישות סדוקות
מכדי להחזיק את הצעד הבא.
האצבעות מרגישות מנוצלות
למטרה שאיננה שלהן.
הלב פועם בחשדנות,
יכול לראות מבפנים
שמשהו שונה בחוץ,
הכל לא רוטט עוד כמו פעם,
מתעקש לא להרגיש
את המילים שנערמות במקום שיחלחלו.
כשרעשי סופה בחוץ
מקשים לשמוע טיפוף הרגליים,
הצעדים מסגירים חששותיהן,
מרגישות שמישהו אחר סוחב אותן
בחוסר רצון,
ואף אינו יודע לאן.
התמונה מטושטשת,
היא מתעקשת להבהיר
שאיננה אמורה לשדר תמונות חיים
בשמו של הזר בגופי.
לראות אותו צועד בצעדיי,
לשמוע אותו משתמש במילותיי,
להרגיש אותו פורט בכאביי,
לחיות איתו את החיים
שהם חיי. |
